כשאני מספרת לאנשים שאבדת בחלל הם מרימים גבה, כאילו קשה להם להאמין שאחד כמוך יהיה אסטרונאוט, כאילו לאחת כמוני יהיה על מה לדבר עם אחד כמוך אם היית קיים עבורם בכלל. לך תסביר להם עכשיו שלפעמים יש דברים גדולים מהם, כמו איזה דגל נעצת שם למעלה, ואיך שאזל לך הדלק שניה לפני שהבנת כמה אתה מתגעגע. הם רוצים לגעת לי במצח או לתת לי כדורים שעובדים בתוך מחזור הדם, הם לא יודעים שאין תרופה. אני מתנקזת כל כמה ימים לבנה ומתה במקלחת ואני יוצאת משם מישהי אחרת, יהיה מיותר להסביר לאנשים שלא רוצים לשמוע. בנקודה הזאת בטח כבר אזל לך החמצן בחליפה הלבנה הזאת שלך וכל מה שאתה יכול לחשוב עליו זה הקפה של הבוקר, ואיך שלא תדליק שוב אף קומקום אחד נוסף. הדברים הפשוטים האלה שקשה לך להרפות מהם שניה לפני שאתה מת מוות אלים. כשאני מספרת להם עלייך הם לא חושבים לשלוח אף עזרה, הם לא מאמינים שיש איש על הירח והם לא באים עבורך. אני מצטערת שההודעה אף פעם לא מגיעה בזמן. אני מצטערת שלא באתי גם כן. לא היה לי דגל. לא הרגשתי זכאית לדרוש לעצמי כוכב גם כן. [תשמור לי מכתש אחד, אהבה.]

[כאילו יש לי בחירה.]