קצת לפני שהבנתי שאתה לא חוזר התגנבה לתוכי המחשבה שאנחנו באמת יכולים להיות טובים ביחד. זה היה בתחילת הקיץ של 09, ואני טבלתי את הרגליים היחפות שלי במזרקה שבמרכז העיר וכתבתי על זה במחברת הכחולה שלי. רציתי לשלוח אותה לידיד שלי ביחד עם חבילה, באתי במיוחד. הדואר היה סגור והאצבעות שלי היו דביקות מארטיק לימון (פרטים קטנים שהזמן היה אדיב מספיק בשביל לתת לי לשמור). הבחור שקיבל את המחברת ההיא ממני עדיין נשבע שיש דפים שמריחים כמו לימון, אבל אני חושבת שהוא רק ניסה לגרום לעולם להראות קצת יותר מיסטי בשבילי. (זה נכון שלפעמים אנשים אדיבים כשאף אחד לא מסתכל.) לא התחלתי מחברת חדשה מאז. אני חושבת שהרגשתי נבגדת ממה שעשית לעצמך. עצובה. סיפרתי לך במשך שנים את כל הדברים האיומים האלה ותמיד חשבתי שיום אחד אתה תוציא את האמת הזאת לאור בשבילי אבל הלכת ולקחת אותה איתך, ואחרייך כבר לא ידעתי לספר לאף אחד בכזה פירוט מה קרה לי. אחרייך שתקתי הרבה.

אמרתי לך שאני הולכת למות בסוף השנה ההיא. באמת חשבתי שזה יקרה. כבר היתה לי רשימה וכבר מחקתי קוים על דברים שצריך לעשות, הייתי שלמה עם ההחלטה כי זה לא נראה לי אפשרי לחיות מעבר לתאריך התפוגה שחשבתי שהיה לי. מאחוריי היו השנים המעצבות באמת, והדיכאון שלי כבר טחן כל עצם בגוף שלי לאבקה עייפה. חייתי ממכתב למכתב שלך בשלב ההוא. המילים היו הדבר היחיד שהצליח לגרום לי לפתוח את העיניים, ביליתי שנים של אינסומניה בעיניים עצומות וכל הזמן חזרתי ואמרתי לעצמי שאני תכף נרדמת. לפעמים, אם היה לי מזל, הלילה היה נגמר לפני שאני הייתי נגמרת. לפעמים, אם היה לי מזל, צליל ההודעה היה מוציא אותי משם.

תמיד העיניים שלי נעשות אדומות כשאני מנסה לכתוב לך או עלייך. הדמעות מרגישות חומצתיות, אני חושבת שזאת הידיעה הארורה הזאת שאני לא אזכה לתשובה ממך שוב לעולם. אני יכולה לשבת שעות ולחכות ל'היי' הזה שלך והוא לא יבוא. היו לי 4 שנים להשלים עם זה ונכשלתי במשימה. כל החיים שלי ידעתי אובדן, אבל אחרייך כבר לא הרגשתי שום דבר כמו שצריך. הבכי היה מכאני, הצחוק עוד יותר. תמיד חשבתי שאני זאת שאמורה להעלם יום בהיר אחד ואני תכף בת עשרים וארבע. אני מסתכלת על זה בתור הניצחון הכי גדול שלי, וצוחקת מתוך הציניות של המחשבה הזאת. כמה מטופש זה שהדבר שאני הכי גאה בו זאת ההתמדה שלי לחיות למרות הכל? כמה מטופש זה שאתה לא מכיר אותי עכשיו, רק גרסה ישנה שלי. כמה שובר לב זה שאנחנו זרים פתאום?

תן לי לספר לך על עצמי הנוכחית. אני בת עשרים ושלוש ושלושה רבעים ויש לי כבר כמה שיערות לבנות, כי החיים מבגרים אותי והדאגה עושה את שלה. יש לי כמה אנשים מדהימים בחיים שאתה בכלל לא מכיר והם עוזרים לי להחלים בכל יום טיפה יותר. התאהבתי והפסקתי לאהוב ואני לא מתחרטת על רגע אחד. הלכתי ללמוד ועזבתי באמצע, נוכחתי לדעת שהעולם לא נגמר כשעושים משהו בקצב איטי, ושהעיקר זה שעשיתי. לא פגעתי בעצמי פיזית אפילו פעם אחת עדיין ואני גם לא אפגע. רשימת המטרות החדשה שלי כתובה בפינת החדר, איפה שהמיטה צמודה לקיר ככה שאף אחד לא יראה מלבדי. כל מה שכתוב בה זה להתמיד. אני תמיד משתדלת לנסות לפלס דרך דרך הדיכאון. אני לא נותנת לו לקבור אותי כמו שלג, כי הדבר הכי חשוב שלמדתי ממך זה שהעזיבה המוקדמת הזאת היא צלקת, ואני לא אשאיר צלקות על אף אחד שאני אוהבת יותר. אני כועסת עלייך שלא הבנת את זה, ואני כועסת עליי, שלא אמרתי. 

מזל שאני עקשנית מכדי להרפות. מזל שאחד מאיתנו עוד מנסה.