בין האצבע לאגודל, הצוואר שלי נעשה אדום ומעקצץ ואני משתנקת ומנסה להגניב נשימה קצרה גם אם אתה לא מסכים לי. זה כואב לי יותר ממה שאפשר להעביר במילים. אתה מכריח אותי להסתכל ואני כבר לא יכולה לראות. הבחילה גואה בי. צריך לשמור על קשר עין. צריך להפסיק לזוז. צריך המון דברים אבל אני לא צריכה דרכון בשביל לעבור בין יקומים. אני יוצאת מחליפת העור הלוחצת שלי ומשאירה אותך לגהור. העיניים שלי לא יזוזו מהנקודה שהקצית להן, אבל כל השאר הולך רחוק ואין אחיזת חנק שיכולה לגרום לי להשאר שם.

ויום אחד התחלתי לאכול ולא ידעתי להפסיק. אכלתי את תכולת המקרר והמזווה ועברתי אל הרהיטים, את המיטה הגדולה ואת הטלויזיה והשטיח המכוער ובסוף גם את הקירות, את החניה. אכלתי את הפנורמה ואת השמש ואת הכוכבים הקטנים והנוצצים, ואכלתי את האספלט ואת העלים שנשרו מהעצים ואת והרכבים החונים ואת הכדורים התועים בגני הילדים. ואכלתי גם אותם ואת הגננות ואת השומר שצפה בהכל ואכלתי את ההורים שלי ואת החיית מחמד הקשישה ואכלתי את החושך וכל מה שנשאר לי היה לפשוט את חליפת העור הלוחצת הזאת שוב ולדלג ליקום הבא,

ולתת להיסטוריה לחזור על עצמה.