אני רק רוצה לרכון מעל האסלה ולהקיא את הזמן, להקיא את שעון החול מתוכי. אנשים הופכים אותי בכל פעם שאני אוזלת, בכל פעם שאני נוזלת. הם חושבים שאני ניצולה, הם חושבים שאני עזבתי את האי הזה. אני אוספת אותי מכל קצוות החדר, מכל מספרי הבלוגים והמחברות והקשקושים על הקירות, אני אוספת את עצמי מהמיטה ומהמקלחת ומהרחוב למטה ומתחנות האוטובוס העקורות שחשבתי שיצילו אותי. אני לא יכולה להרכיב מזה בן אדם, אני לא יכולה להרכיב מזה בן אדם, אני לא יכולה להרכיב מזה בן אדם, אני לא יכולה להרכיב מזה בן אדם אני לא יכולה להרכיב מזה שום דבר יפה. שום דבר יפה בכלל. זה כל כך חשוב לי, שיהיה שם משהו יפה לפני שאני מתה.