לא שמגיע לה פרולוג, אבל אם היתה בי התשוקה לכתוב אחד, תלמה היתה עומדת ליד חלון. זה תמיד התחיל ונגמר בחלונות, בחלומות, בתנועות עצבניות של האצבעות הקצרות והפצועות. תלמה פותחת את החלון וסוגרת את הדלת, ואחרי מספיק פעמים של פעולה פשוטה שכזאת, היא הופכת לאלוהים קטן וזחוח. יש בה משהו חדש, אולי זה נישא עם הרוח ואולי הועבר לה במגע. אולי אחד הזרים ברחוב שסיפור החיים שלו אף פעם לא יסתכם ביותר מחצי שורה שנכתבה בעייפות השתעל, ותלמה, שבדיוק ניסתה בכל כוחה לא לדרוך על הסדקים שעל המדרכה עברה בתוך ענן של משהו שהגוף שלה לא ידע שהוא הולך לאכלס, וזה היה עד כדי כך אקראי. וזה לא היה משנה, מה היה בצדו האחר של החלון. בית נוסף, שדה, חתול חסר מנוחה. זה תמיד היה טוב יותר, מעניין יותר, מצמיא כמו פיסת לחם ישנה שתלמה בחרה לאכול. המקרר יכול להיות מלא, אבל כזו היא תלמה. נאמנה אל האלוהות עד לפרט האחרון, אומדת צלבים בעיני רוחה ומנסה להתאים את מידותיה אליהם בזמן שאין אפילו רומאי אחד לרפואה.