תומא סופר את השלטים. כשאבא שלו עובר ליד בית הקברות ומנמיך את הרדיו הוא מעמיד פנים שהעיניים שלו משוטטות, זה קל יותר לא להצליב מבטים ולשתוק עד שהקול של השדרן מתגבר שוב. אי הנוחות הקבועה שהכביש הזה עורר בו שינתה את פניה יום אחד, הוא לא ידע לשים על זה את האצבע. הם עצרו בתחנת הדלק ואבא של תומא שאל שאלות שהוא שומר רק לתומא, שאלות על נוטיפיקציות בטלפון שהוא לא מצליח להבין ופרסומות קופצות וספאם שמציף אותו מכל כיוון. תומא חייך ואחז במכשיר, במציאות בה אין הרבה דברים שהוא יכול לעשות כבר, אבא שלו נתן לו חסד קטן שגם עליו, כמו על מצבות השיש - הם לא באמת דיברו.
אחרי כל כך הרבה שנים הוא כבר היה קהה לזה. לא עניינו אותו ימי שנה או העוגות הקטנות האלו שאמא של תלמה מכינה בכל אזכרה. הוא בא כי זה היה מעליב לא להגיע, ואפילו שהמתים לא נעלבים, החיים עושים את זה עבורם טוב מאוד. הוא אוכל את העוגה, הוא משלים את המניין. הוא תוהה אם השפתיים האתאיסטיות שלו שמוציאות מילות שהן קודש עבור אנשים אחרים עושות לתלמה עוול.
תלמה עשתה לו עוול.
היום הוא כבר יודע טוב יותר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
-Elation-