לפעמים אני עדיין מרגישה את הלכלוך מתחת לציפורניים ממתי שנלחמתי בחזרה, יש רגע מסוים שבו השרירים מרפים והכאב מזדחל לפני השטח באיטיות ובבושה. אני כותבת בכל פעם שאני עוצרת לאנשים זקנים במעברי חציה ובתור בסופר איפה שיש את הגבינות הכי טובות, אנשים יוצרים קשרים ואני פורמת את עצמי באיטיות וחוסכת את המטבעות שלי עבור הנהר. רק במקלחת כשאני מעבירה את המברשת הסיבית הרעה הזאת על האצבעות כדי למחוק משהו שלא נמצא שם אני מצליחה למצוא נחמה במילים של השיר הזה שרודף אותי. בסוף זה באמת, בצורה הכי שטחית, הכי מילולית, עד שהאצבעות יתחילו לדמם.

הידיים שלך נקיות.