האהובה בעולם!
כבר שנה וחצי שאת סובלת אותי.
את חוש ההומור הצולע
את ההצקות הבלתי נפסקות
את מצבי הרוח והרגעים הזעופים
את התרוממות הרוח והרגעים השמחים
את האישיות הבלתי אפשרית שלי
את ההתמכרויות הבלתי אפשריות שלי
את הצדדים המעצבנים שבי
את הצרכים המפגרים שלי
את המוגבלויות החברתיות שלי
אותי.
כבר שנה וחצי שאני לא מסוגל להתנתק ממך.
מחוש ההומור הצולע שלך
מההצקות שלך
מהצמחונות שלך
מהסלידה שלך מקפה ומשקאות תוססים
מהאהבה שלך לסרטים מצוירים
מהחיבה שלך להייד ולאחרים [מצטער, אני
באמת לא זוכר עוד]
מהחיבה למתנות פשוטות וחמודות
מהאישיות הכובשות
מהמופנמות המסקרנת
מהצחוק המתגלגל, וגם מהצחוק החורק
מחוסר האונים בחלק מהפעמים, ומהמסוגלות
בפעמים אחרות
מהיכולת שלך להתכרבל בפינה של המיטה
ולמגנט אותי אלייך
מהסלידה שלך מהמוזיקה שאני אוהב
מהאהבה שלי ל[חלק] מהמוסיקה שאת אוהבת
מהאהבה שלי אלייך.
אני מוצא את עצמי מתאהב בך כל פעם מחדש.
שומע צלילים שמזכירים אותך ומסתכל על
דברים וחושב על מה היית אומרת עליהם.
מסתכל על עצמי ומרגיש ריק כשאת לא לידי.
מריח דברים ומחפש ביניהם את הריח שלך.
מתעורר בבוקר ומחפש את הגוף שלך לידי.
חושב על שלל של דברים ומרגיש איך כל פעם
את מתגנבת לי לראש.
חושב שאולי הגזמתי – שנה וחצי בכל זאת –
ולא יכול לדמיין את החיים בלעדייך.
אני חושב הלאה.
בשנתיים ואחרי.
איפה את ואני – כמה עוד תוכלי לסבול
אותי [ולהיפך].
אופטימי אבל לא נאיבי.
מקווה לבלות איתך עוד הרבה חודשים ושגם
אחרי שיגמר – לא תשכחי אותי אף פעם.
אוהב תמיד
ומתגעגע בכל רגע שאת לא נמצאת לידי.
כל פעם מתאהב בך מחדש
אורי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
