שהמקום הזה עוד קיים. מין מנהרה של כלום ושל המון.

פתאום נזכרתי שהדבר המשונה הזה עוד קיים ברשת ושבטח, עם הצלבה נכונה של ערכים בגוגל, אפשר למצוא את הבלוג וגם לקשר אותו אלי וזה הביך אותי מאוד.

אז באתי לפה. את שם המשתמש והסיסמא זכרתי בקלות

וקודם כל גיביתי. כי פרידות תמיד קשות לי.

ואז אחרי שגיביתי לחצתי על מחיקת הבלוג. וזה ביקש שוב את שם המשתמש והסיסמא. זכרתי אותם בקלות אבל התקשתי להקליד אותם.

במקום זה קראתי פוסטים מפעם. פעם-פעם. ממש ממש מזמן.

כשעוד היה לי שיער ארוך, כשעוד קיללתי המון, כשחשבתי שאני הכי יודעת תמיד. 

זה הביך אותי וגם הצחיק אותי וגם עשה לי ממש ממש נעים בלב.

פרידות תמיד קשות לי.

יכול להיות שזו אחת, אבל אולי גם לא.

(צוחקת רק מלדמיין את כל אחד ואחת מהמנויים שלי מקבלת מייל בבוקר)