שמן על בד

שם היצירה הולם אותה היטב – "המשכות הזכרון" – ואכן קשה לשכוח את הסצינה. אובייקטים קשיחים הופכים ללא הסבר לרפויים בנוף האינסופי. המתכת מושכת את הנמלים כמו בשר רקוב. דאלי שלט במה שהוא הגדיר כ-"תחבולה משתקת המשטה בעינים", וצייר בדיוק מירבי, כדי ליצור בלבול מירבי – ולפקפק לחלוטין בעולם המציאות. זוהי השאיפה הסוריאליסטית הקלאסית, אולם היצירה כוללת גם מציאות פשוטה כמשמעה – הצוקים הרחוקים והזהובים הם חופיה של קליפורניה – ביתו של דאלי.

השעונים הרפים כגבינה בשלה יתר על המידה – כפי שדאלי ניסח בעצמו – "הקממבר של הזמן". כאן הזמן מאבד כל משמעות. הקביעות שולטץ: הנמלים – תימה חוזרת בעבודתו של דאלי – מייצגות רקבון – בעיקר כשהן תוקפות שעון זהב, ההופך לאורגני בצורה גרוטסקית. היצור הבשרני והמפלצתי המצוי ברפיון במרכז היצירה הוא בו זמנית זר ומוכר – מזכיר במקצת את פניו של דאלי בפרופיל – הריסים הארוכים המזכירים חרקים, או רמז למיניות, ומה שיכול להיות לשון מטפטפת מן האף כמו חילזון.

שנה לפני ציור היצירה דאלי ניסח את השיטה הביקורתית-פראנואידית. הוא פיתח הזיות פסיכותיות שהוא עצמו גרם להן כדי ליצור אמנות. "ההבדל בין משוגע לביני" – הוא אמר – " הוא שאני אינני משוגע".