זמנים יגידו - אין לדעת

למר פן יש בעיה, והיא שיש אחוז די ניכר של אוכלוסיה מקומית שהנ"ל אינו מצליח להסתחבק עימה.

זו בעיה כרונית (מתמשכת) שנדמה כי אין לה פתרון ויש אף הטוענים כי לא צריך להיות לה אחד.

הבא נבחן אותה מכל הזויות, ננתח את כל הגורמים ונדון בכל ההבטים:

מבחינה חברתית, הצבא הוא המבחן האולטימטיבי.

ניקח לדוגמה את שלומי. שלומי הוא צ'חצ'ח, גר בקרית גת, נוהג לשבת על הברזלים בימי חמישי ולפצח גרעינים על הספסל בימי שישי.

שלומי: מצטיין ביריקת ליחה, למד יחד עם נינט בגן חובה, לובש את מיטב בגדיו כאשר הוא וחבריו הולכים למקלט במתנ"ס כדי לשחק סנוקר.

אדם זה גיבש זהות ויחוד במשך 18 השנים בהן הוא מתהלך על פני אדמות. במילים אחרות, הוא יודע מאין בא ולאן הולך.

אכן, משכמו ומעלה.

בכל אופן, לאחר שצה"ל העביר את שלומי חיול וטירונות שלומי מצא את עצמו במצוקה.

לפתע, שלומי נראה כמו כולם, עושה מה שאומרים לו ובאופן תמוה הערותיו השנונות לא מתקבלות בברכה.

החיילים שאיתו לא יודעים ששלומי עושה חיקויים נאים למרגול, הם לא יודעים שהוא אחלה גבר וכמובן שהם לא יודעים ששלומי למד יחד עם נינט בגן חובה.

המציאות האכזרית טופחת על פניו. אם ירצה לפתח קשרים יאלץ להסתמך על אישיותו הקורנת ויכולות השיחה הגבוהות שלו.

אולי אני קצת שונה משלומי אבל אני ממש מזדהה איתו, זה לא קל.

נאמר לי, "שמע, בחור, אתה מסופח עכשיו ליחס"ר צנחנים בערך ארבע חודש, אתה עומד לעבור בין כל המחלקות שקשורות איכשהו ללוגיסטיקה וטוב נעשה אם תתחיל בנשקיה כי וואלה, צל"מ זה חשוב. אבל קודם כל, אתה רואה שם את האוהלים? זה בית הספר להכשרות, הם יוצאים עכשיו לשבוע ניווטים, ומה אתה יודע? אתה יוצא יחד איתם."

מ"פ מפקדה מדבר אליך, הוא כבר יותר מדי זמן בתפקיד, עוד מעט משתחרר, עצבני כמו כלב מורעב ובסופו של דבר זה הבנאדם שנותן עלייך משוב. מה, אתה תגיד לו לא?

ארזתי את מעט החפצים שלהם אהייה זקוק במהלך השבוע (משחת שיניים ומברשת?)

ודחפתי את עצמי לאוברלואדד אוטובוס.

בזמן שכל הלוחמים העמיסו ציוד התוודעתי אל הנהג, מ'.

מ' הוא יוצא סיירת שלדג, נכנס חזק לעסקי התיירות לפני כמה שנים (שם את כל הביצים בשק אשכים אחד, מה שנקרא) ואחרי תחילת האינתפדה נפל חזק על הראש וכך נהייה נהג אוטובוס מצ'וקמק.

אכן, מסמך אנושי מזעזע.

לאט לאט ובזהירות הגיע האוטובוס לשטח הניווטים הראשון, (חור בצפון, אנערף).

מכל הקבוצות אני קיבלתי את האחת שהמוטו של המדריך (מש"ק ניווט) שלה הוא: "עם קצת רבאק אפשר לעבור בכל מקום."

ומה אוכל לספר לכם קוראי הנאמנים, מסתבר שניווטים ביחס"ר זה ללכת בקו אוירי אל הנקודת ציון דרך שיחים קוצניים, גדרות תיל, מצוקים, כפרים ערביים וניתן להוסיף כיד הדמיון הטובה עליכם.

כהוכחה לחוק מרפי 38#, "אתה תלכלך את החולצה שעליה שמרת מכל משמר בסוף האירוע כשתעזור למארחת לפנות כלים מהשולחן וינזל עליך סירופ שוקולד של הקינוח מאחת הצלחות" או בגרסתו היותר פיקנטית "אתה תקרע את הקונדום רגע לפני שאתה בא לצאת", נקרע לי המכנס ב' (ואני לא מגזים) בצעד האחרון שעשיתי כדי לסיים את המדרון (אתם יודעים, הוא רחב יותר מהרגיל כי אתה כבר רואה את האוטובוס וכל מה שמפריד בינך לבינו הוא אי אילו כמה מטרים של שיפוע אז אתה עושה אותם בצעדים רחבים ושמחים). נקרע, או אם מסתכלים על זה בצורה פוזיטיבית, עשה פתח איוורור באזור המפשעה.

בכל אופן, אחרי הניווט המודרך נסענו לקיבוץ דליה בו יש מקלט מסריח שמוקצה לנו.

אלו שלוש מכות שהביאו מדי ב' על החיילים בצה"ל. ואלו הן:

(נוהגים להגיד "כל הזין" בזמן קריאה בשלוש מכות ובסימניהן)

חרמן

רעב

עייף

יהודה המד"סניק היה נותן בהם סימנים:

חר"ע

בעצם יהודה היה נותן בכל דבר.

בכל אופן, אחרי שפרקנו ציוד (סליחה, הם פרקו ציוד) עלתה השאלה הבוערת, וכי מה נאכל? כמו מן מהשמיים ירדה עלינו מההאמר התשובה בדמות ארגז פק"ל אוכל ובו יש: פסטה, קוביות תיבול ושאר תבלינים. וכי מזה נתכלכל שבוע ימים תמימים?

במרץ התחילו החיילים לבשל את הפסטה כי כבד היה הרעב.

מה עלה בגורל הספגטי, זאת לא אגיד אבל לדעתי צריכה להיות פקודה בצבא שאוסרת על חיילים ללא הכשרה טבחית להכין אוכל וזאת למען נמנע אבדות גדולות בנפש.

בקיבוץ דליה יש תוכנית מתנדבים שמסתכמת בזה שאנשים מחו"ל יכולים לבוא לגור ולעבוד בקיבוץ. בד"כ מי שבא להתנדב בקיבוצים בארץ הן נימפומניות מארה"ב ואמריקה הדרומית שמחפשות חוויות שאיתן הן יוכלו להעשיר את הבלוגים שלהן.

בדיוק 4 מתנדבות כאלה חזרו מהעבודה המטופשת שהן עושות במחלבה או מה שהקיבוץ הזה לא עושה (מפעל ליצור דטרגנטים וסבונים אם להיות נאמן לאמת) והתיישבו עם בקבוק וודקה מסביב לשולחן פלסטיק שעומד מחוץ לדירות הקטנות שלהן ונמצא מול הרחבה של המקלט המסריח שלנו. את צעירה וכוסית, את גרה בקיבוץ, את באה מצ'ילה ואת בטח כבר שיכורה אם את רוקדת סלסה עם בקבוק וודקה ביד מול פלוגה של חיילים שלא קיבלו כבר כמה חודשים במקרה הטוב ומה את רוצה להגיד לי, שאת לא צריכה זין?

כבר אמרתי שהמקלט היה מסריח?

אם הוא היה מסריח לפני שנכנסה לתוכו פלוגה של חיילים כשאצל חלקם החולצות היו רטובות כאילו הרגע טבלו אותן במים (והן לא היו רטובות כי טבלו אותן במים) רק נסו להשתעשע במחשבה איזו אווירה שררה בו אחרי.

היו למקלט שירותים צמודים בחדרון ליד. נשמע כמו יתרון? תחשבו שוב. חשבתי באותו רגע על מהותו של ריח. ריח, נזכרתי, הוא בעצם מולקולות שמתנדפות מהחומר אותו אנו מריחים ומתערבבים באויר. כאשר אנו נושמים את האויר שמסביבנו מולקולות אלו מתיישבות על רצפטורים (קולטנים) שיש לנו באף ואלו מעבירים שדרים למוח בהתאם להרכב של המולקולה.

-אז אלכס, אתה בעצם אומר לי שכשאני מריח משהו לא נעים אני בעצם מכניס חתיכות של זה לריאות?

-בהחלט, ידידי המלומד.

לאחר הדיאלוג (אם אני מנהל דיאלוג עם עצמי, ניתן להגיד שאני מנהל מונולוג?) הקצרצר הזה עם עצמי החלטתי שאין מצב שאני ישן בפנים. כך, אני וקומץ אמיצים הוצאנו את שקי השינה החוצה ונשכבנו לישון מתחת לשמיים זרועי הכוכבים (והסלסה הדפוקה של המתנדבות).

התעוררתי כי משהו הפריע לי. בדיקה זריזה העלתה שהגורם המציק היה הצנחן שישן לידי, שהחליט שהיד שלי היא כרית ממש נוחה. או, צנחן מסכן, כל מה שחיפש היה חום ואהבה ואני העפתי לו את הראש לתוך הנמלים שהתרוצצו להן על הדשה.

באותו רגע ראיתי בפעם הראשונה בחיי כוכב נופל. לרוב מה שקורה הוא:

-"אלכס תראה! כוכב נופל!"

-"איפה?"

-"לא חשוב, כבר נפל."

אז לא, הפעם גם ביקשתי משאלה כמו שצריך, להיות עשיר ומפורסם.

האמת שהיו לי יסורי מצפון אחר כך על זה שאני כזה חומרני אבל למזלי הייתה איזה חתיכת אבן נוספת שנכנסה לאטמוספירה ונשרפה בגלל החיכוך כך שיכולתי לבקש איזה משהו על בריאות.

לקראת סוף השבוע והניווטים היותר רציניים נסענו לאזור לכיש. הנהג החדש שלנו, ח' (ח' פור חרא) היה אידיוט ולא רצה להדליק מזגן אלה אם כן הוא התחיל בנסיעה.

פרסנו שק"שים ביער המלאכים לא רחוק מקריית גת. כמו כל יער של קק"ל הוא מלא באורנים שהם בתורם מלאים בבלוטים.

שכבתי בתוך השק"ש והסתכלתי למעלה. ראיתי המוני בלוטים תלויים מעליי.

התחלתי לחשב: משקלו של בלוט הוא בערך 300 גרם, הם תלויים בגובה של בערך 10 מטר. התאוצה שבה גופים נופלים לכדור הארץ היא בערך 10 m/s. מה שאומר שהגוף יפול תוך 1.41 שניות מה שאומר שהוא יפגע בי במהירות של קצת יותר מחמישים קמ"ש.

ואם הוא יהיה תלוי גבוה יותר? או יהיה כבד יותר?

לאחר כמה דקות כל מה שהיה לי בראש היה בלוטים. כבר הכרתי כל אחד ואחד מהממזרים האלה שהיו במרחב האוירי שלי. החלטתי להזיז את השק"ש כך שהראש שלי יהיה כמה שיותר צמוד לגזע, שהיה המקום הכי בטוח בגלל שבלוטים צומחים על ענפים במרחק מה מהגזע אבל עדיין... רוח ועצים אחרים תמיד יכולים להביא לנפילה של בלוטים על הראש שלי.

חבל שלמדתי פיזיקה.

שמתי את האפוד מתחת לראש במקום כרית והברזלים שעליו כל הזמן הציקו לי.

בטח לא הייתי נרדם אילו לא עבר שם בחור מזדמן שאמר:"אלכס, יהיה לך יותר נוח אם תהפוך את האפוד ותשים את הראש על החלק הרך."

וזה, בדיוק הבעיה שלי.

אני לא חושב.

אם הייתי חושב, "הממ, הרי לי אפוד. איך לי בתור אחד שמנסה להירדם יהיה הכי נוח לשים עליו את הראש?" בטח הייתי מגיע לתשובה ההגיונית שהבטנה הרכה היא המקום האידאלי להניח עליו את הראש, אבל לא, אני פשוט לא מפעיל את הגלגלים וזו בדיוק הבעיה הכי גדולה שלי.

זכיתי בהצצה נדירה לעולמו הפנימי של החי"רניק משיחה שזכיתי להיות לה עד:

-וואי, דלתה פורס, כמה הייתי טוחן את המשחק.

-במשחק אתה רק צריך ללחוץ על 'למעלה' והוא מתחיל לרוץ לך והוא רץ רץ ולא תגיד רץ לאט, רץ בספרינט!

-רץ על גבעות, מטפס על קירות, ממש, בשיא הרבאק.

-בטח. היום כשאני משחק אני רץ  איתו מאה מטר, נתן לו לנוח, מוציא לו פריסה, נחמד אליו.

-זהו. נותן לו ללכת בצירי הליכה נוחים.

-רק מה, מעצור ראשון של חוסר הזנה הוא מתפעל באדישות כזה. כאילו לא דחוף לו.

 אני עושה את זה בשיא הלחץ.

הורידו לנו נקודות ציון והתחלנו לבנות צירי ניווט לקראת הניווט המסכם שיהיה עם גולם בלילה (הגולם הוא הבן זוג שאסור לו לעזור לך ולהיפך, כשהוא מנווט אתה שותק).

להלן מצ"ב סיפור הדרך שלי שכתבתי לפני היציאה:

סיפור דרך

היה היה לפני שנים רבות ניווט.

וילך אלכסנדר באזימוט 155, 350 מטר דרך מטע גפנים ויגיע לכיפה עם חירב'ה.

וילך משם באזימוט 115 על קו הרכס כ-600 מטר ויגיע לכיפה. ויהי שם גיא באזימוט 100.

ויוסיף ללכת באזימוט כללי של 103 על קו הרכס אך לא ילך בדרך הישר ויסטה נגבה ויעקוף גיא שיקרה בדרכו.

ואחרי שיעקוף ילך כעקרון באזימוט של 90 מעלות ויוסיף לכת עוד קילומטר.

ואחרי שילך יגיע לחירב'ה ויראה באזימוט 45 תוואי נחל וכיפה יראה באיזמוט 125 ויראה כי טוב כי זו נקודת ציון 1.

וילך לעבר הכיפה באזימוט 125 כאמור כברת דרך של 650 מטר לערך ויראה נחל במזרח, הוא נחל לכיש. ויראה משם באזימוט 145 כיפה סמויה וילך אליה על קו הרכס דרך אוכף אולי 400 מטר. וישמח עד מאוד כי זו נקודת ציון 2.

וירד מהנקודה דרך אוכף באזימוט 55 וילך לעבר הנחל, הוא נחל לכיש.

וילך בעקבות הנחל מזרחה ויעבור 3 כיפות מימינו ויעבור דרך מטע גפנים ולכאשר יכלו כל הגפנים יצמד לכביש ביתר שאת כי הנה הוא מתקרב לנקודת הסיום. וילך מנ"צ 2 אל נ.ס כ- 2 קילומטרים תמימים.

הכל היה טוב ויפה על הדף אבל במציאות היו הדברים שונים בתכלית. כל הניווט שלי התחיל ברגל שמאל, על הצעד הראשון הייתי צריך לעבור דרך סבך מפלצתי שכיסה את כל האזור של הכיפות שעליהן הלכתי. הכיפה הראשונה נראתה נמוכה ולא מאיימת ולכן התחלתי ללכת לפסגה ברבאק אדיר, כמו שלימדו אותי. תוך זמן קצר התעייפתי. הפסגה לא נראתה קרובה יותר. אגב, אני רוצה לספר לכם שאם יצא לכם לנווט בלילה תדעו שלקווי רכס בחושך יש תכונה סירנית ובוגדנית. הם נראים מאוד קרובים, ממש הליכה של כמה דקות אבל למעשה הם נמצאים אלפי מטרים מהמקום בו נדמה לכם שהם עומדים.

נקצר בדברים ורק נגיד שבסוף כן הגעתי לפסגה, ראיתי שורה של אבנים שפעם בטח היו גדר, עליתי על האבנים והתאפסתי על איפה שאני נמצא. ברגע שלקחתי כיוון וקפצתי מהגדר הרגשתי מעלית ותהיתי מתי אני אעצור.

אני יכול לתאר לעצמי מה הבחור שהיה מאחורי הרגיש כשראה אותי נבלע בתוך האדמה.

להלן הדיאלוג:

-אלכס?

-אני כאן.

-איפה?

-כאן, נפלתי לתוך בור.

-בסדר, תעמוד.

-אני עומד.

מכירים את הבדיחה על איש אחד הלך הלך נפל לבור?

בדיוק לתוך בור כזה הלכתי, הלכתי, ונפלתי בסופו של דבר, בדיוק מסוג הבורות שרואים בסרטים מצויירים, מהסוג שיותר עמוק ממה שאתה גבוה.

לא, לא הלכתי, הבאתי סולם ויצאתי מהבור, אלה יצאתי ממנו בעזרת עבודה משותפת ומאומצת של שנינו, הוא מושך ואני מנסה למצוא נקודת משען עם הרגליים.

אחרי זה כבר היה ברור לי שהניווט הלילה לא הולך להגיע לשום מקום.

לסיכום יהיה ראוי לציין שני דברים:

ראוי לציין שפתח האיוורור הפעוט שנפתח לי באזור המפשעה לקראת סוף השבוע עבר את גיל הינקות, גיל ההתבגרות, את משבר גיל הארבעים ונהייה פתח איוורור גדול ובוגר לכל לכל דבר, אחד כזה שמציג את החבילה שלי לכל מען דבעי. אבל היה חם, מי אני שאתלונן על פתחי איוורור נוספים?

בנוסף ראוי לציין את נס הבלייזר שמצאתי דקות ספורות לפני שעליתי לאוטובוס וחומר הקריאה שמצוי בו לא היה מספיק אפילו לישיבה הגונה בשרותים והנה הבלייזר הספיק לחמישה ימים תמימים ואפילו לא עשיתי את תשבץ ההגיון בסופו. הדבר מעיד על כך שבד"כ אנחנו מבזבזים את הבלייזר כשאנו יושבים איתו בשרותים ומסתכלים רק בתמונות ואילו אם אתה קורא בו כל מילה כתובה (אפילו פרסומות!) אזי הבלייזר יכול להספיק לשבוע שלם.