| 11/2002
 שקיעות ותסתכולים מיותרים.
אחד היתרונות באזור מגורי הורי (מגורי הנוכחיים), הוא שזהו אזור שטובל בירוק.
עם כל אהבתי הגדולה למגורי בתל אביב, וציפייתי לחזור ולגור שם בקרוב, לעיתים הייתי מרגישה קצת חנוקה, נטולת מרחבים, נטולת ירוק בעיניים.
הם אמנם גרים בעיר, אך עיר שהיא עדיין "מושבית" כזו.
הכיף הגדול ביותר שלי הוא שכשאני צריכה לנסוע לאחת הערים הקרובות, אני עושה זאת דרך הכבישים האחוריים שמחברים את הערים.
הסיבה שאני נוסעת דרכם היא כדי לעשות קיצור דרך ולחסוך את הבלאגן של נסיעות בתוך העיר.
אך הסיבה העיקרית היא בגלל שהכבישים האחוריים הללו, צידם האחד הוא עיר עדיין וצידם השני הוא שדות ירוקים חומים, מרחבי שטח פתוחים.
היום לפנות ערב, בזמן השקיעה, נסעתי באחד הכבישים הללו האהובים עלי.
אתה נוסע בתוך העיר ומרגיש בטבע.
נכון, הרגשה מזויפת קצת, בטח כשאתה גם נמצא בתוך אוטו, אבל עדיין.
זה הכי קרוב לטבע למרחבים ולירוק שאפשר להרגיש בעיר.
בקיצור, בעת נסיעתי שם היום, בדיוק שקעה לה השמש, שעה מדהימה ביום.
בחיבור בין השמיים לאדמה ניתן היה לראות את צבעי השקיעה המדהימים.
בחלק התחתון צבע כתום מדהים צבע את השמיים והפך לו לסגול.
מעליו, כתום בגוון אפרסקי, ורוד, אותו הקיף סגול בהיר יותר. וכל אלו היו מרוחים על שמיים בצבע כחול תכלת. חיוך ענק נפרס על פני. מה עוד צריך הבן האדם חוץ מזה?
עם חיוכים כאלה והרגשה כזו, אני מרגישה כאילו אני יכולה לנצח את העולם.
מרגישה כאילו העולם נמצא בכף ידי, וביכולתי לעשות את כל אשר עולה על רוחי.
ברדיו הושמעה הפרסומת המנדנדת של פרסום מודעה בעיתון ב-146 ₪ בלבד, אותה מקריין אסי מהצמד אסי וגורי במבטא ערסי פשוט ענק ואני הייתי על הרצפה.
ככה זה כשמחייכים חיוך ענק, כל דבר כבר מצחיק אותך. (ולי במיוחד יש חיבה עזה למבטאים ערסיים).
בכלל שקיעות הן דבר מופלא שאני לא נוטה, לצערי, לחוות יותר מידי ממקור ראשון בטבע.
בעיר הן הולכות לאיבוד.
הים הוא המקום המומלץ ביותר לחוות אותן.
לימודי האקדמיים היו ליד הים. היתה לי חברה שכל פעם גררה אותי לראות את השקיעות בים.
שקיעות בים מכניסות אותך למוד רומנטי. מרגיעות אותך. גורמות לך להוריד הילוך. כאילו מכריחות אותך להוריד קצב עם הורדת הקצב של היום, ולעבור למצב האיטי של הלילה.
בשבוע שעבר ביקרתי בחוותו של חברי לשעבר (החלטתי להיגמל מהמילה אקס, היא זוועתית בעיני. יש בה יותר מידי מטען), הוא וחברו הצליחו סופסוף להגשים חלום של שנים. ממש שמחתי בשבילו.
החווה יושבת מעל הים. ירדנו לים לעת שקיעה, במן שביל לא שביל, שרק המקומיים מכירים.
מעבר לשקיעה המדהימה בצבעיה, הדבר המדהים הנוסף שהיה הוא המצוק שהתנוסס מעלינו, אותו מצוק שרגע קודם ירדנו ממנו.
לרוב, המצוקים בארץ שנמצאים מעל הים הם בצבע בז' בהיר, מאדמת גיר.
המצוק הזה היה מאדמת חמרה, ובהק באדמומיותו. צבעי השקיעה הדגישו עוד יותר והבליטו את צבעיו החומים אדומים. על המצוק צמחו להם קקטוסים רבים. ההרגשה והאווירה היתה של מקסיקו, לא פחות. טוב, לפחות של סיני.
אני חושבת שאני אנסה להפוך את זה למנהג כל עוד אני לא עובדת, ואנסה להימצא בים בזמן שקיעה.
יש נושא נוסף עליו רציתי לדבר איתכם.
עכשיו כשיש לי מנוי פרו אני יכולה לראות כמה אנשים נכנסים לבלוגי ביום.
ביום רגיל ללא פרסום פוסט מספר הכניסות הוא בסביבות ה- 50.
אתמול עם פרסום הפוסט מספר הכניסות היה בסביבות ה- 140.
עכשיו קוראי היקרים מגיע שלב השאלה והנזיפה, 140 כניסות ורק 11 מגיבים? הא?
אני יודעת שבלוגרים אחרים כבר התלוננו על כך לפני וקראו את קוראיהם לסדר.
אבל בחייאת, אם אתם כבר כאן, תשאירו מילה, משהו.
אז נגיד ש-10% אולי אפילו 20% שנאו את מה שהם קראו (באמת עדיף שלא יגיבו) אבל מה עם השאר?
לא יודעת למה אבל יש לי תכונה כזו של בן אדם לחוץ שלא מסוגל להנות מן החיים.
אני לא מסוגלת לשבת מול הרשת ולהרשות לעצמי להנות מקריאת בלוגים של אחרים או סתם לשוטט באתרים שונים.
הדבר מרגיש לי בזבוז זמן משווע. כן פשוט כך.
במקום לנצל כל דקה פנויה לשליחת קורות חיים או אם לא לנסות ולעשות משהו עבור עתידי הכלכלי הקרוב, אז לפחות עבור עתידי המקצועי הרחוק, לשבת ולדלות חומר על המקום בו אני רוצה ללמוד לתואר שני, אני יושבת וקוראת על החיים של אחרים.
רגשי האשמה פשוט מכרסמים בי.
הדבר היחיד שמרגיע אותי הוא לראות שיש בלוגרים יותר מטורפים ממני שממש מנהלים צ'ט באמצע הלילה בתגובות לאיזה פוסט.
איזה כיף יש יותר פסיכים ממני שמבזבזים את חייהם כאן. (-:
ועכשיו כדי להרגיע עצמי סופית, אני אצא לצעידה.
יום טוב. (-:
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
