זרִיחַתָה. החיים כמסע בין זריחה לשקיעה. בין צבעים צהובים מאירים לכתומים סגולים.
|
| 11/2002
אגו
- סליחה פה זה איפה שעושים ניתוח להסרת האגו?
- זה כואב?
- אה, כן? אז אני אוותר. תודה.
ביום שישי לפנות ערב מתקשרת אלי חברתי הטובה ד' לאחר שהשארתי לה הודעה בצהריים.
הודעה בצהריים הוא סימן ל"בואו נעשה היום משהו בערב. דברי איתי".
היא מודיעה לי שהם קבעו עם זוג חברים, שהם גם חברים שלי, והם כבר החליטו איפה הם הולכים לאכול ואיזה סרט הם הולכים לראות, ושואלת אם אני רוצה להצטרף.
עשיתי פרצופים בשקט מעברו השני של הטלפון ניסיתי להציע מקום אחר לאכול בו.
אחרי בירורים עם בן זוגה וזוג החברים הנוסף היא הודיעה לי שלא מתאים להם.
אז הודעתי לה בקרירות שלא מתאים לי. אני לא מצטרפת.
היא עוד ניסתה להשמיע קולות מחאה, ולברר למה לא אצטרף, אבל פטרתי אותה במשהו מצוץ מאצבע כמו "נכנסתי כבר למוד ביתי".
זעפתי לי ונעלבתי לי חליפות והחלטתי שבאמת אשאר בבית.
כעבור 3 שעות היא שוב מתקשרת ומודיעה לי בטון שמח שבגלל שבן זוגה חולה הם ביטלו עם זוג החברים שלנו ובמקום יוצאים לערב בנות, איזה 6 חברות. ושוב היא מודיעה שהן כבר קבעו שהולכים לאיזו סושיה ברמת גן וא"כ לרקוד בדאנס בר חדש.
אם בטלפון הראשון רק נעלבתי ומעט זעמתי, כי בכל זאת, חייה לא מסתובבים סביבי וזכותה לקבוע עם זוגות חברים אחרים, הפעם עלה מפלס הזעם ויחד איתו העלבון.
את יודעת הרי שאני רוצה כבר הרבה זמן ללכת לסושיה אחרת. אין לי מושג אפילו אם אמרתי לה את זה או לא. אבל היא יודעת. היא זרקה לי משהו על זה שלא בא לה להיכנס לת"א ושבמילא הסושיה שהן קבעו לצאת אליה קרובה לדאנס בר המדובר.
הרגשתי עלבון מהול היטב בכעס, מפעפע בעורקי.
ערב בנות כששתיים מהן הן החברות הטובות שלי, נקבע בלעדי, ופשוט מודיעים לי, תגיעי.
מ'זתומרת קבעתם בלעדי? ממתי אתן לא מתייעצות איתי? ואיך זה בכלל שחברתי השנייה כ' לא טרחה להתקשר וליידע אותי על כך? ומה היה אילו ד' היתה דבקה בתוכניות הראשונות שלה, לא הייתי מוזמנת?
שוב אמרתי, "לא, אני לא אצטרף אליכן, אני במוד ביתי". כשחברתי ניסתה ואמרה "אז יאללה תצאי מן המוד הביתי". שוב הצלחתי להוריד אותה איכשהוא מעלי.
חצי שעה א"כ קיבלתי טלפון מחברתי כ' ממנה נעלבתי גם כן על שכלל לא חשבה עלי. היא התקשרה לראות מדוע איני באה. זה היה לי מוזר בהתחלה. הייתי בטוחה שהייתי מאד משכנעת עם ד'.
אבל היא כפי הנראה הבינה שנעלבתי ואמרה זאת לכ'.
או שאולי לחברתי כ' היה מוזר שאני לא מצטרפת בשמחה לערב בנות שכולל סושי וריקודים.
איתה כבר "נאלצתי" להתאמץ יותר ולהשתמש בתירוץ כאב הראש.
כן, זהו תירוץ ששמור לחברותי. לבני זוגי אני פשוט אומרת שלא בא לי הערב.
וזהו. לא הצטרפתי אליהן. שיראו מה זה.
אני לא צריכה אותן.
אני בכלל לא צריכה חברות.
וכבר עשיתי לי בראש תוכניות התנתקות כללית, או לפחות אי הרמת טלפונים במשך שבועיים.
ביום ראשון חברתי ד' מתקשרת אלי אחרי העבודה ושואלת אם בא לי להיפגש, אם בא לי שהיא תקפוץ אלי ושהיא צריכה עזרה להחליט מה יהיה כתוב על ההזמנה לחתונה.
די התפלאתי בהתחלה ולא הבנתי. אנחנו לרוב מדברות פעם בשבוע. בסוף השבוע. לרוב אין לה כח והיא עייפה מכדי להיפגש באמצע השבוע בערב. לכן הטלפון הזה כעבור יומיים היה נראה לי מוזר בהתחלה.
לקח לי שניה וחצי להבין שזו דרכה להגיד לי בלי להגיד שהיא הבינה שנעלבתי ושהיא מצטערת ומחפשת את חברתי.
בגלל שהיא לא ממש העלתה את הנושא למעשה, החלטתי לגרור את זה עוד קצת.
אמרתי לה שגם היום אין לי כח ושביתי לי. האמת שהפעם באמת לא היה לי כח והייתי עייפה קצת. גם לחברה אחרת שהציעה לנסוע לתל אביב להיפגש עם עוד חברות סירבתי.
גם לא ממש ניסיתי לעזור לה עם הסלוגן שהיא חיפשה להזמנה לחתונה. אמרתי לה שאדבר איתה מאוחר יותר. לא התכוונתי להרים טלפון מאוחר יותר.
אם לא היה לה ברור עד כה שנעלבתי, עכשיו היא תדע.
יותר מאוחר באמת היא הרימה טלפון.
טוב עכשיו כבר נרגעתי, ביטלתי את כל תוכניות המגירה להתנתקות סופית ממנה.
כשהייתי צעירה כנות ופתיחות עם חברות ובני זוג היה נס שהנפתי בגאווה.
אין דבר כזה שלא מדברים על משהו כשנעלבים. כל דבר מנותח עד זוב דם. לא יוצאים מהחדר עד שמשלימים.
לעת זקנה איבדתי את האומץ לעשות זאת.
והאגו מה איתו? הוא תמיד יהיה שם. עד שאקבל את האומץ הדרוש לוותר עליו.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
