זרִיחַתָה. החיים כמסע בין זריחה לשקיעה. בין צבעים צהובים מאירים לכתומים סגולים.
|
| 11/2002
בגידת הגוף. או הנפש. תלוי איך מסתכלים על זה.
היום אני יודעת בברור שמחלות פיזיות קשורות קשר הדוק למצב נפשי.
אני עוד זוכרת בימי הלימודים בתיכון כשלא התחשק לי לגשת למבחן, "לפתע" היה מופיע לו כאב גרון חביב ו"גואל" אותי מכך. כאב גרון אמיתי לכל דבר, עם אדמומיות ששכנעה אפילו את הרופאה שלי שאני צריכה אנטיביוטיקה.
כשבגרתי, והיה לי רע במקום העבודה בו עבדתי, הייתי חולה בשפעות לרוב.
ברור לי היום ששפעת או צינון היא מצב של מותשות נפשית.
אני חולה בעיקר בשפעות וצינונים למיניהם, ואני יודעת שלרוב הגוף שלי מאותת לי, מנסה להגיד לי משהו.
בשנים האחרונות גם התחלתי להקשיב לו.
ההנחה ההגיונית היא שאם הנפש שלי בדאון כשאין לי עבודה, והסממנים הם מחלה פיזית כגון שפעת חוזרת ונשנית, אז כשיש איזה שהם ניצני אפשרות לעבודה, נפשי תהה משובבה ולא אפול למשכב.
אבל לא כך הדבר לצערי. בשני ראיונות העבודה האחרונה חליתי לפתע.
ע"פ ההנחה מעלה הדבר כלל לא הגיוני.
לראיון האחרון ממש שמחתי ללכת. בלילה שטרם הראיון הלכתי לישון מוקדם שלא כהרגלי וישנתי ממש טוב.
העניין הממש מוזר הוא שתוך כדי שינה התעוררתי כמה פעמים ולא מתוך חרדה או משהו כזה, אלא מתוך אושר בלתי מובן.
כן, התעוררתי והרגשתי שאושר שמעולם לא חשתי פשוט מציף אותי. ככה כמה פעמים במהלך הלילה והבוקר.
מה שהיה מוזר הוא שכלל לא הכרתי את סוג האושר הזה.
מכיוון שמעולם לא ניסיתי אקסטות ושאר חבריהן השונים, חשבתי שזה אולי מן אושר כזה.
ניסיתי להסביר את זה בקוקטייל הכדורים שלקחתי לפני השינה בניסיונות אחרונים ללחום בשפעת לפני הראיון.
אבל ממש לא הגיוני להתמסטל מדקסמול סינוס וחיזוקית, גם בכמויות מעט בלתי סבירות. (-:
בבוקר קמתי הרבה זמן לפני הראיון כדי להספיק להתאושש. אתם יודעים איך זה כשחולים, לוקח המון זמן להתאושש בבוקר, הגרון יבש וכואב, האף סתום, האוזניים סתומות, העיניים דביקות, טוב מספיק עם האיכסה.
בקיצור, אחרי המקלחת הרגשתי ש"אהה ניצחתי את המחלה" אז אני קצת נוזלת מאף לא נורא, וקולי עדיין עבה, יש כאלה שבעיניהם זה סקסי.
אבל לא. לא גוף כמו שלי ייכנע בקלות, הוא תמיד הרי צריך לומר את המילה האחרונה.
בעודי יושבת לי עם חלוק הרחצה וקוראת את העיתון היומי, הרגשתי לפתע חולשה נוראית ובחילה איומה.
מה קורה פה? לא הבנתי. אני נלחמת בעצמי? אני אומרת לעצמי שאני רוצה למצוא עבודה, אבל אני בעצם לא רוצה? מה, אני מנסה את עצמי?
החלטתי לא להיכנע וישבתי למצוץ פלח לימון, תרופה ידועה נגד בחילות. למרות האיכס שנהיה לי מהלימון, הכרחתי את עצמי לעשות זאת עד שעברה לי הבחילה ויחד איתה החולשה.
ניצחתי את עצמי. קמתי, התלבשתי, התאפרתי, והלכתי לראיון. ואפילו כיכבתי. מנהל משאבי האנוש לא הפסיק להתלהב. זה שלא היה להם תפקיד מיידי להציע לי, זה כבר פרט שולי לחלוטין.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
