| 11/2002
לכופף את היד לבן של אלוהים.
מסתבר שהתת מודע שלי באמת לא מוכן לחזור לעבוד עדיין. ביום חמישי הוא החליט לשתף בכך גם את המודע שלי. זה באמת יפה שככה מתנהלים להם דברים בראשי, ואני האחרונה לדעת.
ביום חמישי האחרון הוצעה לי עבודה זמנית למשך החודשיים וחצי הקרובים. לא אפרט מה העבודה פן אחשוף עצמי יותר מידי, רק אומר שמדובר בעבודה על המערכת בה עבדתי במקום עבודתי האחרון. היה לי ברור שהם מאד לחוצים בזמן, היה לי ברור שהם אלה שצריכים אותי, בקיצור ידי היתה על העליונה. ואיזו דרך טובה מזו יש כדי להגיע למשא ומתן על כסף.
אני חשבתי ממש להתפרע ולבקש XXXXX. אבי ששמע את תוכניתי אמר כן, אבל שזה יהיה הנטו לפני שעות נוספות. החלטתי לשמוע בעצתו. הוא צודק, זה פרוייקט קצרצר, זו תהיה עבודה מטורפת מפאת סוג הפרוייקט, והעיקר, הם לחוצים עליך. אין להם עוד מישהו כמוך.
כשהגעתי לפגישה הסתבר שהם חשבו להציע לי חצי מזה.
עכשיו שיהיה ברור, אני אדם שלא יודע להתמקח בשוק אלא אם כן אני יודעת שאין לי מה להפסיד.
ומה זה אין לי מה להפסיד? זה מצב בו אני לא ממש מעוניינת בדבר עליו אני מתמקחת.
נכון שטובי המתמקחים ומנהלי המשא ומתן יודעים להעמיד פנים כאילו הם ממש לא מעוניינים במוצר. זה כל הקונץ.
אבל אני לא מסוגלת להעמיד פנים. רק במקרים שמצאתי עצמי מתמקחת על מוצרים שכלל לא עניינו אותי, הצלחתי להוריד מחירים במאות אחוזים.
במשא ומתן לגבי שכר המצב עוד הרבה יותר גרוע מבחינתי. תמיד נמצאתי במצב שהייתי חייבת את העבודה באופן מיידי, או שחיפשתי עבודה כבר המון זמן, ופשוט נאלצתי לקחת את מה שהציעו וזהו.
ואילו הפעם, ישבתי שם בגב זקוף, ולאחר שאמרתי מהו השכר אותו אני מבקשת, והם הציעו את מה שהציעו, ואני אמרתי שזה ממש לא מתאים, והם עוד ניסו לשחק איתי משחקים של "בסדר, אם לא מתאים אז לא" הם התקפלו מהר בחזרה, מה שגרם לי לזקוף את הגב עוד יותר.
הם המשיכו להסתובב סביב עצמם ובסוף אמרו לי שיבררו את העניין ויחזרו אלי.
יצאתי משם בהרגשה שהצלחתי לכופף את היד לבן של אלוהים. לא פחות.
ניתוח שלאחר המצב הבהיר לי בצורה חד משמעית שזה שיכולתי "להתמקח" כך, מראה שבכלל לא מפריע לי להפסיד את העבודה הזו.
זה עוד לא ממש התיישב לי עם עצמי ועם הצורך לעשות כסף אפילו בצורה זמנית, (תת המודע שלי עוד לא גילה עצמו אז) אבל ההרגשה המוזרה של "הסוף הקרב" איתה הסתובבתי במשך סוף השבוע, וההרגשה הברורה איתה התעוררתי היום בבוקר, ועצם זה שלא ממש יהיה לי חבל אם לא יקבלו הדרישות שלי, מה שיגרום לי להפסיד את הג'וב, הבהירו לי חד משמעית את העניין. אני עוד לא מוכנה לחזור לעבודה.
אם כך את באמת מרגישה, גערתי בעצמי, לפחות תפסיקי להרגיש מסכנה על כך שנמנעים ממך כל מנעמי החיים שבאים בעקבות הכסף, ובעיקרם דירה משלך.
נראה כמה שעות זה יחזיק מעמד.
ועכשיו לנושא אחר לחלוטין.
בזמן האחרון אני מנהלת יחסי אהבה/שנאה עם הבלוג שלי.
אני מאד נהנית לכתוב כאן, מאד נהנית מן התגובות.
אבל ממש שונאת את ההתמכרות לכאן ולקריאת בלוגים אחרים בצורה אובססיבית.
אני לא מסוגלת לפתוח מחשב, או להיכנס לרשת מבלי להכנס "רק לרגע" לראות מי עדכן, ואולי עוד תגובה נוספה אצלי בפוסט. ואז אני מוצאת עצמי שעות על גבי שעות כאן, במקום לעשות דברים אחרים שתכננתי לעשות.
לפעמים זה אפילו גובל בזה שאני מוותרת על לשבת ולכתוב (ללא קשר לבלוג), או שוקלת לכתוב ידנית, רק כדי להמנע מלפתוח מחשב, כיוון שברור לי שלא אוכל להימנע מלפתוח את האינטרנט, והרי אין אצלי דבר כזה להיכנס לישרא, לשתי דקות בלבד.
כך שמידי פעם בפעם אני שוקלת להפסיק ולכתוב בבלוג לחלוטין. ואז אני מגיעה למסקנה שזה ממש לא הגיוני לוותר על משהו שאני נהנית ממנו, רק כי אין לי כח רצון. וכך אני חיה לי להנאתי עם הנדנדות הללו.
בלתי יציבה, כבר אמרתי? 
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
