זרִיחַתָה. החיים כמסע בין זריחה לשקיעה. בין צבעים צהובים מאירים לכתומים סגולים.
|
| 11/2002
אהבה.
אני לא זוכרת אם כתבתי כאן פעם על הדברים ש"איבדתי" בשנים האחרונות, בעשור האחרון.
אחד הדברים שהפסקתי לעשות הוא להראות אהבה בצורה גלויה. לא לבן זוג או לאמא, זו לחכמה. (טוב אולי זו כן חכמה, אבל די קטנה). אני מדברת על להראות אהבה לחברות, לאנשים שאני אוהבת. אני בן אדם מאד פיזי. מאד מחבק ונוגע. כך אני מראה אהבה עד היום. אך מעבר לזה, בימי הצעירים, הייתי כותבת אהבה. גם לחברות. בעיקר לחברות. חלק משמעותי מחיי עם חברותיי היו מתנהל במכתבי אהבה. ואל תסתכלו על כך כמשובת נעורים של ילדה בתיכון שהיתה מחליפה פתקים בשיעורים עם חברותיה. בכלל לא. אז ליבי היה פתוח יותר ואמיץ יותר, וידעתי שכל דבר נפתר בסופו של דבר באמצעות האהבה והכנות. אין לי מושג מדוע לאורך השנים נטשתי מנהג זה. אולי האומץ נטש אותי.
במשך שנים ביכיתי את איבוד היכולת הזו.
עכשיו אני מנסה לשוב אליה חזרה.
מעבר לאהבת הכתיבה שמספק לי הבלוג, זכיתי להכיר כאן כמה אנשים נפלאים. כמה אנשים שאני יכולה להגיד שאני אוהבת. שנגעו בי באיזו שהיא דרך. הם אולי אינם יודעים זאת. הגיע הזמן שידעו. כבר כתבתי כאן פוסט לאחת כזו שאני אוהבת. עכשיו לשנייה.
אורות יקרה, כתבת אצלך בבלוג לפני שני פוסטים על הזקנה שאת רוצה להיות בבא הימים.
אחרי הקריאה בפוסט האחרון שלך, הרגשתי צורך עז לומר לך קבל עם ועדה, שאת היא האישה שאני רוצה להיות בבגרותי.
חיבוקים חזקים אישה מקסימה .
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
