| 12/2002
ילדים זה שמחה, ילדים זה ברכה.
אימא שלי רוצה שאני אעלה במשקל בחזרה. אחרי שירדתי איזה 5 ק', דווקא לא ביזע רב האמת. אין לי מושג עד היום איך זה קרה. אני נשבעת לכן. (הפנייה לנשים היא בכוונה). גם אני שונאת את הבנות האלה שאומרות "הקילוגרמים פשוט נשרו ממני, אין לי מושג איך" (נאמר בקול מאנפף). אבל נשבעת לכן בכל היקר לי זה מה שקרה. בכל אופן, כבר עליתי חלקית. כן זה מה שהיא רוצה, אחרת היא לא היתה מציבה מיכל עוגיות שקוף באמצע המטבח וממלאת אותו בעוגיות.
טוב, אני לא באמת חושבת שזה מה שהיא רוצה. אבל זה סתם חסר התחשבות. האמת שאני עושה את העבודה די טוב בעצמי עם ארוחות הלילה האלה. אפילו את החיות שלי הרגלתי לאכול איתי בלילה. הכלבה שלי כבר נראית כמו דוביבה קטנה, והחתול עוד גור, אבל נראה כבר עכשיו שהוא גרגרן גדול.
בילדותי בכל פעם שניסיתי לעשות דיאטה, לבד או יחד איתה, היא היתה ממשיכה לקנות הביתה שוקולד, חולשתי הגדולה. כשהייתי שואלת אותה לפשר העניין היא היתה עונה לי "למה את חושבת שאבא שלך ואחיך צריכים לסבול מזה שאנחנו בדיאטה?" זהו הייתי צריכה לפרוק אנקדוטת ילדות.
בכל אופן זה אינו הנושא שלשמו התכנסנו היום. הנושא הוא ילדים. כן ילדים.
עד לא מזמן, עד ממש לאחרונה אפילו היה לי ברור שאני רוצה ילדים. אפילו כבר לקחתי בחשבון את האפשרות של להביא ילדים לבד בבא היום, במידה ולא יהיה לי בן זוג. גם היה לי גיל יעד. אחת מחברותיי טוענת שאני דוחקת כלפי מעלה את הגיל שקבעתי בזמנו, עם השנים שעוברות. בגלל שהזיכרון שלי לטווח ארוך אינו משהו, אני אאלץ להאמין לה. מצד שני, תמיד טענתי שחברותיי יודעות שאני נאלצת להסתמך על זיכרונן כי שלי מקולקל, כך שלמעשה הן יכולות להמציא עלי כל דבר, ואני פשוט אאלץ להאמין להן. בכל אופן, הבאת ילדים לעולם היתה דבר כל כך ברור מבחינתי.
לאחי נולד ילד במזל טוב. אושר רב במשפחה. נכד ראשון. אימי באקסטאזה כבר כמה ימים. חמוד האמת. עוד לא יפה, אבל חמוד. אני לא מודאגת, הוא יהיה תינוק מאד יפה תוך כמה שבועות. לאחי פנים נאות מאד, ולאשתו שלמרות שהיא פילפילה קטנה, יש עיניים ושפתיים מדהימות. כך שאין חשש.
כשביקרתי אותם בבית החולים והבטתי על הפשוש הקטן, לפתע הבנתי כמה רחוק נושא הילדים ממני כמרחק שנות אור. עוד הרבה יותר ממה שתיארתי לעצמי. רחוק לא רק מן הסיבה שאני לא בכיוון של חתונה כרגע, אלא רחוק מבחינת המוכנות הנפשית, רגשית או וואט אבר. אלוהים, אמרתי לעצמי, איך בכלל יכולתי לקבוע תאריך יעד לתינוק משלי, כשבכלל אין לי מושג מה זה, ובכלל לא התחיל לדגדג לי צורך כזה, לאחד משלי. וכשאני אומרת מרחק שנות אור, אני מדברת על עוד 10שנים לפחות.
כן, אני רואה את כולכם מעקמים את אפכם ואומרים "אבל בעוד 10 שנים את תהיי בת 40".
אז נכון שבסביבות גיל 40 התכוונתי להביא את הילד השני או השלישי, (ע"פ התכנונים, טרם הגילוי המסעיר), אבל כמו שזה נראה היום, זה יהיה אולי הראשון. אבל פה לא נגמר הגילוי.
אני לא זוכרת אם זה היה אתמול או היום כשעניתי לטלפון של מזל טוב, כשחשבתי לי על הזמן בו לי ייוולד ילד, ויתקשרו להורי לאחל להם מזל טוב על הילד שלי, ולפתע זה הלם בי. כשלי יהיה ילד, לא אני תהיה זו שתשא אותו ותלד אותו. ואז אני אמרתי לעצמי בתדהמה, שעוד לא ממש מצאו את הדרך הרפואית/טכנולוגית שגברים יביאו ילדים לעולם. ועצמי ענה לי, זה ממש לא מעניין אותי. אם אני אחיה בזוג, לא אני אהיה זו שאצטרך לעבור לידה.
וואו, זה הלם בי. אז מה את אומרת בעצם, שאת לא רוצה להביא ילדים לעולם? כפי הנראה שלא. אני אאמץ. הרי תמיד רציתי ילד אחד מלוכסן עיניים, ואחד כושי ועוד אחד בלונדיני. והרי יש כל כך הרבה ילדים נטושים בעולם, אני רק אעשה עימם חסד.
ומה עם הסקרנות של לראות איך יראה ילד שלך? שאלתי אותי. טוב, נו, את זה עוד לא פתרתי.
בכל אופן, החל מהיום אני מסתובבת עם ההרגשה שלי כפי הנראה לא יהיו ילדים לפחות עד עוד 10 שנים. או עד שאני ממש ארגיש צורך. כרגע, הוא כל כך לא קיים. אין לי מושג אפילו איך הוא מרגיש.
אני מאחלת לעצמי שזה ישתנה בחמש שנים הבאות.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
