זרִיחַתָה. החיים כמסע בין זריחה לשקיעה. בין צבעים צהובים מאירים לכתומים סגולים.
|
| 12/2002
גולם של פרפר.
מרגישה כמו גולם של פרפר. כבר זמן רב שאני מרגישה כך. מחכה לי בתוך הקוקון הזה שטוויתי סביב עצמי, עד שאפרוץ החוצה ואפרוש כנפיים צבעוניות, ענקיות לעולם שם בחוץ שמחכה לי.
אני יודעת שלא תמיד דברים קורים ע"פ הרצונות שלנו, ובטח לא ע"פ הקצב חסר הסבלנות שלי, ושצריך לעיתים פשוט להמתין, לחכות, לזמן הנכון.
ומה אם אין לי סבלנות? ומה אם נמאס לי כאן בפנים? ומה אם משעמם ולוחץ וקצת חסר לי מקום? הא?
אני יודעת שלכל דבר יש את הזמן שלו. אני מתחילה לקבל את הרעיון הזה לאחרונה. אבל אני עדיין בבעיה איתו. הבעיה היא שאם אקבל את הרעיון שלכל דבר יש את הזמן שלו ולעיתים פשוט צריכים להמתין, אז זה אומר שאין לי שליטה בחיים שלי. רגע, לי ??? לי אין שליטה בחיים שלי? מה ז'תומרת? מה פתאום? אבל איך........
ואז שוב נרגעים, לוקחים נשימה עמוקה, ונרגעים. ופשוט מתחילים לקבל את הרעיון שכל כך מקל על החיים.
תירגעי, את יודעת שזה לא אומר שיש לך פטור מלתכנן דברים ולבצע אותם, זה רק אומר שאם דברים שתכננת לא יוצאים לפועל בצורה מיידית, זו לא סיבה להרגיש תסכול ועצבות. פשוט לפעמים צריך להרפות, להישען אחורנית ולתת לדברים לקרות בקצב שלהם. כן, גם אם "הקצב שלהם" מבחינתך הוא עמידה ארוכה במקום.
את דברי המטפלת שלי בקינסיולוגיה אני לא תמיד מסוגלת לקבל באופן אוטומטי. אני משערת שזו הספקנות שלי שאני עדיין משתמשת בה כחומה.
בפעם האחרונה היא הראתה לי שאני לא יכולה עדיין להתחיל בדברים חדשים. אני צריכה לסגור כמה מעגלים לפני כן.
כמובן שזינקתי ורציתי להגיד (אך עצרתי בעדי) אבל, די כבר את הכול סגרתי, אני כבר כל כך הרבה זמן מוכנה להתחיל בדברים חדשים.
ואחרי שעצרתי בעד עצמי וחשבתי למשך כמה שניות הגעתי למסקנה שיש באמת כמה דברים פתוחים עם עצמי, עם אנשים סביבי.
"את לא חייבת לגשת אליהם ולדבר איתם אם אינך יכולה" היא אמרה וקראה את מחשבותיי, "את פשוט יכולה לשבת ולכתוב את הדברים, כך שמבחינתך תרגישי שסגרת מעגל".
ובכן, זה מה שאעשה כאן בזמן הקרוב. אני לא יודעת אם אפרסם כאן בבלוג את כולם. חלקם טעונים מידי בחיי, והאמת שגם אותי התחילה להטריד בעיית האנונימיות והפרטיות כאן לאחרונה.
אבל העיקר הוא שאשב ואכתוב לעצמי. אסגור עם עצמי מעגל. הייתי שמחה לעשות זאת עם האנשים עצמם, פנים מול פנים, ולפתור את בעיותיי עלי אדמות. אך אני מציאותית, ולצערי הרב מאד, יש דברים שלעולם לא אוכל לומר לאותם אנשים חשובים בחיי.
יהיו כאן גם דברים שאפרסם לגבי אנשים שעברו בחיי ואיני רואה צורך לומר להם ישירות את הדברים. הצורך שלי הוא פשוט לסכם דברים. לסגור. לסלוח.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
