זרִיחַתָה.

מי היה מאמין? לשבת בבוסטון עיר האבות, (מז'תומרת איזה אבות, יהונתן גפן!) ולאכול מילקי. אח, יונתן לא יכולתי לחכות שאבוא, מה ברחת כל כך מהר? אתה חושב שבישראל הדיכאון שלך יהיה יותר נח? ואני תיכננתי לי לפגוש אותך "במקרה” בפאב השכונתי שלך ולדבר איתך over איזה דרינק, אתה עם ויסקי ואני עם איזה מרטיני ביאנקו, על פרוזאק או לפחות על אפקסור, זה מה שהאמריקאים לוקחים עכשיו. לא נורא, במילא אין להשיג בברים בצד המזרחי של המדינה מרטיני ביאנקו. מוזרים האמריקאים האלה. וגם יונתן במילא לא לוקח תרופות יותר.

האמת, בארץ אף פעם לא אכלתי מילקי, לא יכולתי לסבול מילקי. כאן זה פתאום טעים לי.

אכן, בפעם האחרונה לפני שנטשתי שוב את בלוגי (עד שאיני יכולה להרגיש שאני יכולה לקרוא לו בלוגי יותר) היה כשהבטחתי לספר על חוויותיי בחוות הארובות הירוקות. עוד הייתי בארץ כשהבטחתי את זה. עכשיו אני כבר חודשיים בבוסטון. בסתיו המדהים בעולם. הסתיו של ניו-אינגלנד. כאן סתיו זו עונה, לא כמו בארץ שהדרך היחידה לדעת שבדיוק נגמר שבוע הסתיו המדגמי היא לחטוף איזו אלרגיה של עונות מעבר.

אז מאיפה יש לי מילקי כאן בבוסטון אתם שואלים? או בעצם מה את עושה לעזעאל בבוסטון?

בברוקליין, נכון ברוקליין עם שני יודים, שזו כמו ברוקלין של ניו יורק רק בבוסטון, יש חנות של ישראלים שנקראת הבוטצ'רי שמייבאת לשמחתי הרבה אוכל מהארץ: מילקי, גבינה לבנה סקי 5% , לבנה עם שמן זית וזעתר של גד, גבינת סמיפוניה עם זיתים, גבינה צפתית. אני לא מבינה מה האמריקאים מורחים על הלחם חוץ מפינת באטר וג'לו.

אה, וגם במבה הם מביאים. המון במבה. התשובה לשאלה השנייה היותר מעניינת היא, אתם זוכרים שדיברתי על לימודי תואר שני בתרפיה באומנות באוניבסיטת לסלי בבוסטון? אז עשיתי את זה. אני כאן. בבוסטון מסצ'וסטס. עוד בהיותי בחוות הארובות הירוקות הגשתי בקשה ללימודים בלסלי, ואחרי שהוצאתי ציון שווה מאד במבחן הטופל (שזה מבחן לבחינת רמת האנגלית לכאלה ששפת אימם אינה אנגלית) ואחרי שכתבתי חיבור מרשים, הצגתי תמונות של יכולתיי האמנותיות ועברתי ראיון, התקבלתי. באמצע אוגוסט ארזתי ארבע מזוודות (לא גבו ממני כסף על אובר ווייט איכשהוא) והגעתי לכאן בגפי. להתחיל את חיי מחדש. אני גרה בדירה מגניבה עם רצפת עץ, חלום חיי, בחדר שצבעתי בצהוב חרדלי שמחכה להמשך העיצוב שלי כשיהיה לי קצת זמם לנשום, ומשלמת את החצי שלי בשכר הדירה על דירת שלושה חדרים או מה שנקרא כאן טו בדרום אפרטמנט עלות חודשית שהייתי משלמת בת"א אם הייתי שוכרת לעצמי לבד דירת שלושה חדרים. פסיכים האמריקאים האלה, כבר אמרתי?!

אני נמצאית כרגע תחת השפעת הסרט  Butterfly Effect אין לי מושג איך קראו לזה בארץ, וזה מרגיש קצת כמו  בטריפ מפחיד מצד אחד, כאילו לקחתי משהו (ובאמת שלא לקחתי כלום. מי שראה הסרט בטוח מבין על מה אני מדברת), ומצד שני הרגשה מגניבה, כאילו הכל אפשרי. האמת, שמאז שהצלחתי להגשים את שני חלומותיי הגדולים; לעבוד בחוות הארובות הירוקות ולטפל בילדים באמצעות בעלי חיים, ולהגיע לכאן ללסלי בבוסטון, אני יודעת שהכל אפשרי. צריך רק לרצות. אני לא אומרת שקל, הדרך להגשמת חלומות יכולה לעבור כמעט בבית חולים פסיכיאטרי, אבל זה שווה. הההרגשה שאתה יכול להגשים הכל זה מקור כח מדהים. גם ההרגשה של התגברות על מצבי כמעט אשפוז היא הרגשת כח מדהימה. הרגשה של ידיעה אחרת, של משהו מעבר. מצחיק, במקביל ללימודים שלי אני עושה התמחות, ההתמחות שלי השנה תהיה במוסד שבו מתגוררים מבוגרים בעלי הווה והיסטוריה ארוכה של מחלות נפש ואשפוזים, מבהיל לפעמים כמה הגבול הוא דק בינם לבינינו, מה שלמעשה הופך את ה"בינם" ו"בינינו" לאחד, לאותם אנשים בעצם, כשההבדל היחיד הוא שמי שאינו מוגדר כחולה נפש, הוא לא בהכרח לא כזה, אלא שהוא מסוגל להתמודד יותר טוב עם החיים ממי שמוגדר כחולה נפש.

בטח כשאני אקרא את זה מחר בבוקר אני לא אאמין לעצמי שלא לקחתי כלום. או שכל זה יראה לי קשקוש ריק מכל עניין כמו שקורה בד"כ אחרי שמתפכחים מעישון כבד.

הפעם היחידה ששעישנתי כאן היתה בסוף שבוע שעבר. זה היה סופ"ש מוטרף בו ביליתי עם חבר'ה מבריקים שעושים דוקטורט ב- MIT. אנשים שמבלים שבע שנים במעבדת מדיה. אחד מהם, ילד עשיר שנדלק עלי מחזיק בבית מזקקה למריחואנה. יש לו מן מכשיר חשמלי שמזקק את המריחואנה וממלא מן בלון עם פיה שאותו מעבירים בין האנשים במקום צינגלה. מוזר, אחרי ארבעה חמישה משקאות באותו הלילה ובנוסף בלון המריחואנה הייתי צריכה להישפך, וזה לא ממש הזיז. בכל מקרה בקרוב אני אני אצטרך להגיד שלום לאכוהול ומריחואנות למיניהם. אני מתחילה לקחת כדורים. הגיע הזמן להתייצב בגיל  32. שנים אני כבר חושדת שיש לי מניה דפרסיה, או בשמה הנוכחי הפרעה בי-פולרית. הבעיה בהפרעה הזו שכשנמצאים ברגעי ההיי שוכחים כמה הדאון הוא קשה ואז לא רואים טעם בלקחת תרופות, בומיוחד כשאתה יודע שהאיזון המיוחל שמגיע באמצעות לקיחת ליתיום יגמור לך את רגעי ההיי. הפסכייאטרית שגבתה ממני כאן 200$ טענה שאין לי הפרעה בי-פולרית, אבל בהחלט יש לי Mood Swings וממש אין צורך לחיות עם זה. היא שלחה אותי לקרוא חומר ברשת על למיקטול ולומר לה מה דעתי.

חוץ מזה שאני מגלה לי לעת זקנה שיש לי ADD. אלוהים, איך החיים קלים יותר כשאתה מבין שמשהו בחיווט שלך במוח הוא שונה ואתה לא סתם דפוק. אז בקרוב אעלה גם על ריטלין. בתיאבון לי.

האמת, שאם לחיות עם מחלות נפש באופן גלוי, אז דווקא כאן, בארה"ב. שותפתי לדירה למשל מניחה לה להנאתה על המדף בחדר שלה, גלוי לכל עין את הליתיום והאפקסור שלה. אחד מחברי לכיתה התוודה בפני הכיתה בדרך אגבית שהוא "ניצול נסיון התאבדות" כהגדרתו. בחור מדהים דרך אגב. אם אנחנו בישראל under diagnosed כי אם אתה חי מחוץ לבועה התל אביבית אז להודות בפני אחרים וקודם כל בפני עצמך שאתה צריך לקחת תרופות כדי לעזור לנפשך ההומיה זה מצב של שומו שמיים,  אז האמריקאים הם over diagnosed וכל ילד ששוטף ידיים עם הרבה סבון מוגדר כסובל מהפרעת OCD.

עוד כשהייתי במדינת ניו יורק, בחוות הארוובת הירוקות, קראתי בעיתון של סופ"ש טור של יונתן גפן (אחד האחרונים שלו בטח) כשהוא עוד ישב איפה שאני יושבת היום, בגנות לקיחת תרופות פסיכיטאריות, דבר שהוא עשה במשך שנים, והשתכנעתי. האמנתי לו כשהוא כתב שכל מה שצריך זה מטפל טוב, הוא קרא לו מצפן, וכמה חברים טובים שיעבירו איתך את לילות הדיכאון בברים השכונתיים. האמת, קניתי . שנים שהתלבטתי אם לקחת תרופות. והטור שלו די סיכם לי את זה אז. היום אני חושבת אחרת. נמאס לי מהתנודות. זה מעייף, זהב מתיש. בואו נראה מה אני אחשוב עוד חודש.

ואה כן, אם נבהלתם מהכבדות לעיל, אז בוסטון מדהימה. הלימודים שלי מדהימים, והחיים שלי כאן מתחילים לאיטם להיות משו משו.

נשתמע בקרוב.

מי שמכיר את Goran Bregovic בדיסק האוסף שנקרא Ederlezi (שכבר הזכרתי פעם) מומלץ מאד להקשיב לרצועות 5, 10 וגם 12 זה קטע מגניב בביצוע ג'וני דפ מתוך הסרט חלום אריזונה.

שאר הקטעים האחרים מדהימים ביותר לחובבי אמיר קוסטוריצה האגדי (שלדעתי קצת חירטט לשם החירטוט בסרטו האחרון "החיים הם נס").

Peace Out