יש משהו מאוד עצמאי בלהיות לבד אחרי כמעט שלוש שנים של יחד. הידיעה שאם את לא תחליטי בעצמך שבא לך לצאת ולעשות כיף- אין כבר את החבר שיכריח ויתעקש, הקרבה מחדש לחברים וחברות מהעבר, הארוחות המשפחתיות שהן לפתע רק אני וההורים ובלי החבר שיצחיק וישתף, אין שיחות טלפון ממנו לצפות להן, אין סמסים של בוקר מקסים כמוך או התכתבויות אל תוך הלילה, אין להסניף את הריח שלו מהכרית אחרי שישן אצלי בלילה הקודם, אין יציאות עם החברים שלו או החברות שלי, אין שיחות שבהן רק הוא מצליח להרגיע אותי, אין על מה לשחרר עצבים ולהתפרץ קצת, אין מי שיחמיא לך ברגעים שאת מרגישה הכי לא-משהו, אין את האחד הזה שרק אותו את יכולה לשתף בסודות הכי כמוסים שלך, אין למי לבשל ולהשקיע במטבח, אין בשביל מי ללבוש חזייה יפה, אין את הוויכוח של "נו גם אחרי שלוש שנים לא תתני לי לשלם עליך?" וגם אין חיפושים אחרי בתי קפה ומסעדות קטנות בירושלים, אין חצי שני ואין שום געגוע, אין שום געגוע לאקס. אולי יש געגוע למצב של הביחד, געגוע לנוחות ולפשטות, געגוע לשגרה ולהרגל, געגוע לבטחון ולידיעה שמישהו כל הזמן חושב עליך ורוצה בך, למשהו מוכר, אולי חסר ריגוש אבל ידוע, למרות שגם הלבד עוד טרי ואני לומדת להכיר ולהנות מהיתרונות שלו. אבל לאקס אין געגוע. אולי לפעמים, אבל רק לחבר הטוב שהוא היה, לצחוק שלו, למחשבות שלו, לדעה שלו, געגוע לאיש שמכיר אותי טוב באמת ולא מכיר אותי בכלל.

כמעט שלוש שנים נגמרו בחיוך של געגוע. אין עצב, אין פרידה, נותר רק הגעגוע. הפרידה נעשתה כבר מזמן, כשהבנתי שהאהבה נגמרת וחומקת ונותרנו רק אנחנו. בדעה צלולה בחרתי להשאר, כי קשה להפרד מהגעגוע. קשה להחליט ולומר מגיע לו יותר, מגיע לי יותר, הוא אולי לא רואה בזה עכשיו, אבל דברים טובים יותר מחכים לשנינו. ה'מאוהבת' חלפה והוחלפה ב'אוהבת ומעריכה' וזה מקום מסוכן ומלא בתסכול ובחוסר מיצוי. אז אחרי חודשים ארוכים של אולי וכדאי, סכמנו על הפרדת כוחות זמנית- רק שנתרגל או אם נרצה נוכל להתחרט ולחזור, הסכמה בחיוך, בחיבוק, בהבנה- כי הוא בטוח שאבין שזה לא יכול להגמר ואני יודעת שכבר נגמר. פרידה מאוחרת יותר כואבת יותר, מלאה בדרמה מהסוג הזול, כמו ילד בורח וטומן ראשו בחול. לא רוצה, לא מוכן לשמוע, לא מאמין, לא רוצה לראות אותך- אוהב אותך, מרחוק. ומשחרר אותך. הלוואי שתמצאי מה שחסר לך.

החוץ מעולם לא נראה בודד ועלוב יותר, ובכל זאת- יש בו משהו שלו. מותר הכל, אפשר הכל, רוצה הכל. מיציאה משמחת של 'בואו נחגוג, חזרת אל שוק הנוט-אין-ריליישנשיפ' מוצאת את עצמי בדייט ארוך אל תוך הלילה. בלי כוונה, איבדתי שוב, בתוך כמה שעות, את תואר הרווקה. לא היה זמן להתחבט ולהגדיר כיוצאים או בתחילת הקשר, רק את שלי ויהיה בסדר. וכל כך קשה להתרגל מחדש, הרי עזבתי כי הרגשתי שהפכתי נשואה- סקס לא טוב ורק מישהו שאוהב נורא, בלי פרפרים, בלי הרגשה שבלעדיו אין לי חיים והוא האחד, רק חבר טוב ונורא מיוחד. ולפני שהספקתי בכלל להתרגל, שוב במערכת יחסים חדשה, הוא מקסים ומתוק ומתחשב נורא. מבין שרק עכשיו נפרדתי מהאקס ויקח לדברים קצת זמן, אבל בשקט-בשקט, עמוק בלב אי אפשר שלא לחשוב- מה איתי? שוב הכרות עם משפחות? שוב יציאות עם חברים? שוב ריבים של תחילת קשר, תיאום ציפיות וניסיונות כושלים? איכשהו, ברגע שהתמסדנו והכרזנו, נעלמו הפרפרים והתחיל הכאב בבטן.. אני טועה? אולי הייתי צריכה לחכות? להנות? לחוות? להכיר? להתנסות? אולי הייתי צריכה קצת לבד? קצת לא ביחד? אולי הייתי צריכה להמשיך לעכל ולהביט בגב המתרחק של האקס לפני שאני צועקת 'נקסט!'? ואולי התחושה הראשונית נכונה ולמרות שהחדש ביישן עם בחורות וגדול ממני נורא, אם לא אנסה ארגיש תחושת החמצה? ומה אומר לו- חכה לי, אני רק טועמת קצת מהעולם, וכבר חוזרת? ומה מבטיח שיחכה ולא ימצא אהבה עם בחורה אחרת?

הימים טסים לי, תקופה אחר תקופה, האקס בעבר, מהצבא כבר נפתרתי, קצת טיילתי והתחלתי ללמוד.. כל כך הרבה שפע סביבי, חוויות לא מוכרות והתנסויות שהבטחתי לנסות ואיכשהו, בלי שום כוונה, מצאתי את עצמי שוב בקשר ולא יודעת איך לומר "אני מצטערת, אבל נדמה לי שזה לא ילך, תודה".