איך משנים את החיים מהמסלול המתבקש למסלול אותו באמת רוצים?
אני לא מדברת על לחפש עבודה אחרת, זוגיות אחרת, חברים אחרים. מדברת על דרך חיים, מיינדסט, ראיית עולם.
מי בכלל יודע מה באמת רוצים ונכון וטוב לנו?
אולי מה שאני רוצה בכלל לא יביא אותי לנקודה הטובה ביותר עם עצמי?
ואולי המסלול לא זה שצריך להשתנות, אלא אני? איך שאני רואה את העולם? איך שאני רואה את עצמי?
יותר מדי פעמים מנחה אותי מחשבה על הגרוע מכל, מייד חושבת שאחרים יפגעו ממני, יחשבו עלי דברים הכי נוראים, בגדול אני מדמיינת את התרחיש הכי נוראי שאפשר, סוף העולם, ומתחילה לפעול לפיו בפעולות קיצוניות שלא תואמות את הצורך במציאות, גם הגוף שלי מגיב בהתאם: האמיגדלה במח משתוללת, הגוף נכנס למצב fight or flight, קורטיזול ואדרנלין מופרשים וכל המערכת האנדוקרינית והמערכת הסימפתטית על הרגלים... וכל זה על מה? האדם הקדמון שבי מוכן לצאת למלחמה מול דוב, כשכולה התבאסתי על משפט מהבוס או מאיך שיצאתי בטלפון עם חברה...
זה נקרא חשיבה קטסטרופלית והיא מייצגת נטייה לפירוש שגוי, מוגזם או מגוון של גירויים מהסביבה. זה אחלה טריגר להתקפי חרדה וסממן מובהק לדכאון. ובכללי, גם בלי שתי הרעות הנכבדות האלה - זו חשיבה שמייצרת ערמות של סטרס וסטרס הוא זה שמזין את כל הרוצחים השקטים של תקופת החיים הזו. החשיבה והמילים שלנו הן גם אלו שבוראות ומקדמות מציאות. אני מודה ששנים זילזלתי בזה, אבל ליכולת שלי לומר לעצמי מילים טובות ולצייר את העולם מנקודת מבט חיובית - יש יכולת לשנות עבורי הכל, וזה משהו שצריך לסגל ולתרגל ולהתרגל אליו, אבל חשוב לי להשקיע בו. בשבילי.
אני רוצה חיים ארוכים ובריאים, בגוף ובנפש ובוחרת להלחם במחשבות הקציוניות והרעות, באיך שהגוף שלי מגיב אליהן, בסטרס.
הדרך הקלה תהיה לעשן משהו ולהרגע, אבל אם רוצים באמת להתמודד עם השיט צריך לשנות צורת חשיבה. אני מנסה ליישם כלי מחשבתי של 'ומה אם'. בכל פעם שאני מרגישה שאיזה עכבר הופך לנגד עיני לפיל - אני שואלת את עצמי בדרך הכי רציונלית - נגיד וזה באמת יקרה, נו אז? מה הכי גרוע שיכול לקרות? האם זה באמת מחובר למציאות לראות ככה את העולם?
ככה לאט לאט מסגלים אמת מציאותית אחת.
ככה לאט לאט אני אשמור על הנפש שלי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
«-=N=A=T=A=L=I=E=-»