אתם מתפלאים שאנשים בוכים שם?

אתם לא מבינים למה הם בוכים?

למה כל כך כואב להם?

למה הם פוגעים בחיילים של המדינה שלהם?

למה הם מקללים את הראש ממשלה שלהם?

למה הם חוסמים כבישים?

למה הם צועקים?

למה הם לא מוכנים לפנות את הבתים שלהם?

דמיינו לעצמכם:

הממשלה מתחננת בפניכם שתעברו לאזורים שהיא כבשה, שתקימו שם בית ותאיישו את המקום. והרי אתם כל כך אוהבים את הארץ שלכם ורוצים לעזור לממשלה, אז למה בעצם לא לעבור ולנסות לעזור?

אז בסדר, עברתם דירה למקום הזה, שבהתחלה היה אמצע מדבר שיש בו בעיקר -כלום-. אתם מקימים בית במליוני שקלים, משקיעים בו את כל כספכם ונפשכם, מטפחים גינות, נקשרים לשכנים והופכים לחברים.

וככה פתאום, בבוקר אחד, חייל ששייך לאותה מדינה שביקשה ממכם לעבור למקום הזה, דופק על דלת ביתכם, ודורש ממכם לעזוב הכל, את הבית שהשקעתם, טיפחתם ובניתם, את החיים הטובים, את החברים והשכנים. הוא מבקש ממכם לעזוב את החיים שלכם.

הוא דורש ממכם לעזוב הכל ולהתחיל הכל מחדש.

וחלק ממכם אנשים זקנים, שהדבר היחידי שיש לכם הוא השדות שלכם,

והפרנסה היחידה שלכם היא הגידולים בשדות.

מה תעשו? תלכו לקרוילות? תחיו בהם? תעשו לי טובה, זה לא חיים. זה דבר זמני בלבד.

מה הלאה? יש לכם עדיין עתיד, אבל אין לכם במה למלא אותו.

אז מה זה יעזור שהם עזבו עכשיו את הבית שלהם?

אז יהיה שקט של כמה ימים, אולי חודש.

ואז שוב יהיה פיגוע, אבל הפעם, יעשה צדק.

מישהו שיושב שם למעלה, יעשה צדק.

והוא יפגע באחד מאלה שלא הבינו למה כל כך קשה לעזוב בית.

'בית', הוא חשב לעצמו, 'סך הכל אבן, דבר שאפשר להשיג מחדש'.

אז עכשיו הוא יצטרך לעזוב, לעזוב הכל, לעזוב את הבית, את החברים, את החיים שלכם.

(לא הזכרתי כבר את המילים האלה איפשהו? אה, כן. בפיסקה הקודמת.)

מה שאני מנסה להגיד, זה שזה שעוקרים את האנשים המסכנים האלה מהבתים שלהם, זה מבחינתי, כמו להרוג אותם, ויותר מזה- נכון שהזכרתי שהם עברו לשם לבקשת הממשלה? אז עכשיו הממשלה הגדולה והנהדרת הזאת? היא לוקחת את הסכין ותוקעת להם אותה עמוק בגב, כי ככה מחזירים על טובות במדינה שלנו, לא?

תדליקו טלוויזיה, תפתחו את העיתון, תדליקו את הרדיו, תקראו באינטרנט.

תראו איך הורסים לאנשים האלה את החיים, ממש מתחת לעיניים שלכם.

ישבתי היום שעות מול ערוץ 11. מסתכלת, מזדעזעת,

לא מאמינה שאנשים יכולים להיות כל כך מסכנים.

מנסה לדמיין מה היה קורה אם אני הייתי במקומם,

זולגות קצת דמעות. וזה נורמלי.

נשים דתיות עם תינוקות בידיים, בוכות וצועקות.

חלק מהן שותקות ושוב בוכות.

אנשים אחרים יכולים להסתכל ולהגיד שהן מטורפות.

אבל לא, הן פשוט מגנות על הבית שלהן, על החיים שלהם.

ואת כל זה אני לא אומרת בתור מתנחלת (מתנחלת גאה, יש לציין).

לא, אני אומרת את זה קודם כל בתור אדם, אזרח במדינה הזאת, שרואה מה קורה לנו מתחת לעיניים.

אבל הרי לאף אחד לא אכפת ממה שקורה. למה מי הם? כמה אנשים במדינה שלנו? אולי אלפים. זהו.

האנשים האלה יכולים להיות אתם. אלה שחיים באשקלון, תל אביב, חיפה.

הם יכולים להיות אתם.

תפקחו את העיניים ותבינו מה קורה במדינה שלנו,

אולי אז יפסיקו להגיד שיש לנו נוער עיוור שלא מעניין אותו כלום.

בשישי האחרון יצאנו חצי עולם פחות או יותר, אפילו עם ילדים קטנים, חשבתי בהתחלה שנרגיש בבייביסיטר, אבל דווקא היה פסדר. להלן רשימת הנוכחים: אישתי, אורטי (ואחיה הקטן), אורי (ושתי בנות דודותיה), אני (וגם שלומי, כי גם הוא סוג של ילד קטן ושובב..), לאה וחבורתה (שכללה עוד עשרה אנשים פחות או יותר), בקיצור- שבט הזולו בכבודו ובעצמו.

הגענו למקום שקבענו להפגש וזיהיתי את השיער הבלונדי של שלומי עוד מרחוק, אבל בגלל שלא ראיתי את לאה וחבורתה מתחילת החופש, כולם קפצו עליי. ואני ושלומי שמרנו על קשר עין, עד שכולם סיימו לחבק אותי ולנשק אותי. ואז ניגשתי אליו, שנינו מחייכים, רק אז השפלתי את המבט.

התחבקנו, נשיקה קטנה בלי שאף אחד שם לב, נתנו ידים והלכנו כמו ילדים קטנים. מחייכים לכל עבר. טוב לנו.

הוא סיפר לי הכל, דיבר המון. אני מקשיבה, מדי פעם אומרת משהו. צוחקת בקול גדול, כי הוא באמת גורם לי לצחוק.

אחרי זה נפרדנו משאר השבט והלכנו רק שנינו.

ישבנו שעתיים, דיברנו, התנשקנו מדיי פעם (על מה אני עובדת? התנשקנו, והרבה, אוקיי?)

ואז הוא אמר לי שהוא אוהב אותי, כמו שתיארתי בפוסט הקודם.

הוא הסתכל לי בעיניים, חייך ואמר. זה שבר אותי.

פעם ראשונה שמישהו אומר לי פנים מול פנים שהוא אוהב אותי.

לא בכתב, לא באייסיקיו, לא באס.אמ.אס. לא. בפנים שלי.

והעיניים שלו נצצו.

וראיתי שהוא מחכה לתשובה.

אבל איזה תשובה יכולתי לתת?

נישקתי אותו, השפלתי את העיניים.

ואמרתי בדיוק מה שהוא אמר.

לא הסתכלתי לו בעיניים. ולא בגלל שזה שקר, זה נכון.

אני אוהבת אותו.

אוהבת אותו, כמו שאני אוהבת את אופיר וכמו שאני אוהבת את אבירן ואת שאר הידידים שלי.

לא מאוהבת בו, לא. אבל הוא לא חשב על זה שאני לא מאוהבת בו.

הוא חשב שמבחינתי "אני אוהבת אותך" מסמל אהבה.

וזה רק מראה כמה שהוא עדיין לא מכיר אותי.

גם לאופיר אני אומרת "אני אוהבת אותך", אז מה?

זה אומר שאני מאוהבת בו? (ואל תחשבו ישר- מממ כן.. לקחתי את אופיר כדוגמא לידיד).

לא, זה לא אומר שאני מאוהבת בו, זה אומר שאני פשוט אוהבת אותו.

ולמה אני לא יכולה להגיד לשלומי "אני מאוהבת בך"?

כי זה פשוט לא נכון.

עדיין לא, זה מוקדם מדיי.

וחסר לי.

אבל זה עוד יגיע, אני בטוחה.

שלשום יצאנו שוב, באו החבר'ה מהסמינר מד"צים ממבשרת והיינו כולנו.

אורי כל כך עזרה לי עם אופיר והייתה היחידה שהחזיקה לי את היד, יצא שהתקרבנו הרבה יותר מבעבר והיא סיפרה לי לפני שבועיים או משו שהיא נדלקה קשות על אחד מאלה שבאו לבקר.

היה לי מצברוח מצויין, קרנתי, צחקתי, לקחתי המון תשומת לב.

בעיקר את תשומת הלב של ההוא שאורי נדלקה עליו.

ובמקום להיות חברה טובה, המשכתי ולא הבנתי למה היא עצבנית.

רק אחרי שעתיים, קלטתי שהיא כועסת בעצם עליי. זה הכל באשמתי.

אם הייתי קצת יותר פוקחת את העיניים ומסתכלת על חברה שלי, הייתי מבינה את המצב.

הייתי מבינה את המצב ומחזירה אליה את תשומת הלב.

אבל לא, למה שאני אבין? אני הרי כל כך שקועה בעצמי לפעמים.

ואחרי זה התחננתי שהיא תסלח לי, והיא סלחה, למרות שהייתי הכי כלבה שאפשר להיות

ובמקום לעזור לה, הרסתי לה.

כל אחד מאיתנו שקוע בעצמו לפעמים.

החוכמה היא להתעורר, לראות את זה ולהודות בזה.