זו הייתה הכותרת שקראתי אתמול, כשעוד הייתי במושב של הדודים, מתוך גיליון ישן של "לאישה", בזמן ששתיתי את האייס קפה. מותר לי להתפנק ולהכריח את דוד שלי לנסוע עד לעיר בשביל להביא לי אייס של ארומה. כן, הרי רק בגלל התאומים שלו (עידו ושחר) התחיל לי הבוקר בהתקף לב קליל, והנה מה שקרה:

השעה הייתה כבר "מאוחרת", 11 בבוקר. אז דודה שלי שלחה את עידו ושחר הקטנים בשביל להעיר את "הישנונית".

"נטלייי," עידו צעק מעליי, "תראי איזה מודי חמודי!" הוא המשיך לצעוק ולצחקק.

פקחתי את העיניים, בידיהם של עידו ושחר היו בובות קטנות וזהובות.

"איזה חמוד!" התמוגגתי בזיוף והרמתי את הכרית מעל לראשי.

שחר משך ממני את הכרית והשמיכה (למד איך להעיר, השועל הקטן) וצעק "קומי! קומי! קומי!".

אחרי שהתעלמתי וניסיתי בכוח לחזור לחלום היפה שהיה לי, הוא הניח עליי את הבובה שהייתה לו ביד.

העניין הוא שהבובה לא הייתה בובה, היא צייצה מעל לראשי, רוקעת ברגליה הקטנות על מצחי.

פקחתי את העיניים בפחד, ציוץ נוסף נשמע מכיוון הבטן שלי שעליה שכב האפרוח השני שהניח עידו.

"אמאאא!" צרחתי ועברתי בשניות ממצב שכיבה על המיטה למצב עמידה על המיטה.

במהלך השעה שלפני טקס הבוקר הספקתי כמה דברים:

• צחצחתי שיניים, שטפתי את הפנים ושתיתי את הכוס מים הראשונה (אחרי שדודה שלי ניסתה לשכנע אותי לשתות חלב טרי טרי, הישר מהמחלבה. אלוהים, היה על זה עוד את הקרום הגועלי הזה!)
• צעקתי על התאומים שהם כמעט הרגו אותי ותוך כדי נקרעתי מצחוק.
• העברתי כמה דקות בהם התחננתי וביקשתי מדוד שלי לקפוץ לעיר הקרובה ויביא לי אייס קפה מעורר.
• התעצבנתי בגלל שנתקעה לי בנעל חתיכת חרא של הפרות מהדוד השני שחזר מהמחלבה.
• שיכנעתי את התאומים שזה שהם מחזיקים את האפרוחים ביד אחת ולוחצים להם על הגרון לא סתם גורם לזה שהם מצייצים, זה בגלל שהם נחנקים ו"הנה, הם כבר עומדים למות! מסכנים קטנים!" באמת רחמתי עליהם. להתקע בין אצבעותיהם הקטנות והלוחצות של בני דודיי, לא מסתמנת בעייני כחוויה מהנה במיוחד.

אחרי השעה ארוכה שכזאת, ישבתי וקראתי בעניין את הכתבה הנ"ל. היה מסופר בה על הפסיכולוג ישראל ולד שמטפל בטראומות עקב פרידות קשות.

רק כדי שתבינו על מה בדיוק היה כתוב, אני אצטט כמה משפטים:

"שמונים אחוז מהנעזבים," הוא אומר, "מצליחים להתמודד עם כאב הפרידה ועם החרדות שנטישה כזו מעוררת, בין אם בכוחות עצמם ובין אם בתמיכתם של חברים, קרובים או אנשי מקצוע. עשרים אחוז, לעומת זאת (גברים ונשים כאחד) לא מצליחים להתמודד עם עזיבה שכזו.

כשמדובר על כך שהם לא מצליחים להתמודד הכוונה לכך שהם עוצרים את החיים. חיים כל הזמן במחשבה שבן הזוג יחזור, הוא תיכף יתפכח וישוב, שזה לא באמת קרה- או חיים בצל דמותו של הנוטש כשהם לא מסוגלים לעבוד, לתפקד, לנהל חיים אישיים בכל רמה שהיא, אלא רק להעסיק את עצמם במין פולחן שמוקדש למי שעזב אותם."

הוא מכנה את החוויה שעוברים אלה שננטשו על ידי בני הזוג- "הגירוש מגן עדן", הוא משתמש במונח "גן עדן" לאו דווקא משום שכל מערכת זוגית כזאת הייתה מלאה רק אושר וציוצי ציפורים לפני שהתפרקה - אלא כדי לתאר מערכות שבהן הייתה חוסר מודעות לאפשרות שיום אחד בן או בת הזוג עלולים לא להיות שם. הגירוש הוא התפכחות מהאשליה ששני האנשים בקשר הפכו למעשה לאדם אחד, וההכרה בכך שבעצם גם בתוך זוגיות- כל אחד מהאנשים הוא אדם לעצמו, נפרד ובודד ולכן ייתכן מצב שבו כל אחד מהם ילך לדרכו.

אחרי שבן הזוג נתקף בטראומה, ומסרב לחזור לתפקוד, מתרחשת ההנצחה הפתולוגית של האחר.

"במשך שנים הם מקיימים כל מיני פולחנים וכל מיני התנהגויות שבבסיסן חוסר היכולת להרפות מבן הזוג שהלך. יש מי שעומדת 16 שנה בחלון ומחכה לו, יש מי שלא מפסיק להטריד את האשה שעזבה אותו כדי לשמור על קשר, יש כאלה שעוקבים אחרי בן הזוג או מלקטים כל פיסת מידע עליו ואחרים שמשווים אליו כל אדם אחר שחולף בחייהם והם לעולם לא יחברו למישהו אחר, כי את מקום הבן הזוג בחייהם עדיין תופס ההוא שהלך.

ישנם תופעות רבות המסמלות זאת. ישנה תופעה קלאסית שבה אנשים מצלצלים בכל שעות היום והלילה למי שעזב אותם. הטלפונים האלה לא נועדו סתם להטריד אותו, זאת בעצם בדיקה, שנועדה לברר אם הוא קיים או לא קיים. הם לא מסוגלים להפסיק להתקשר, כי הם ייכנסו לחרדה איומה. לאנשים אחרים יש כל מיני פולחנים שאין להם קשר לחיהם אך בעקבות האבל על הפרידה, הם מתחילים להאמין שאולי משהו בפולחנים האלה יביא את האהוב בחזרה. למשל? הם מגיעים לכל המקומות שבהם בילו יחד, או להיפך- מסתובבים בכל העיר אבל מרוב פחד נמנעים מלהגיע לאותם מקומות.

יש כמובן גם את אלו שמפתחים פנטזיות בקשר לאהוב שהלך, הרבה מאוד בונים עולמות שלמים שאין להם קשר למציאות, או שהם משכנעים את עצמם שבעצם האהוב לא הלך מרצונו, שמישהו הכריח אותו ללכת מהם או שהם מספרים לעצמם סיפורים שלמים על הסיבות שבגללן בסופו של דבר הוא יחזור. אחרים מנסים להתמודד עם הפרידה על ידי כך שהם מפרשים כל אירוע שהתרחש בעבר כאילו הוא היה רמז שהם היו אמורים לגלות קודם, סימן למה שעתיד היה להתרחש".

"למצב הנפשי הזה," אומר ולד, "יש השלכות פיזיות; אנשים מאבדים כמות גדולה ממשקלם או מעלים בבת אחת עשרות קילוגרמים. לא מצליחים לישון בחושך ומדליקים את האור- או בדיוק ההיפך, סובלים מכל מיני תופעות שמתחילות בבכי וממשיכות ברעד. הם מגיעים למצבים של חוסר יכולת לנוע ממקוע למקום, חוסר שקט, דפיקות לב, כאבים, פיק ברכיים ופגיעה במערכת החיסונית.  הנצחת האחר, הימצאות במצב שבו מתייחסים לפרידה כאל אובדן ולא ממשיכים הלאה, מובילה בסופו של דבר גם את הגוף לשיתוק וחוסר תפקוד."

"בשביל לצאת מזה חייב לחזור לשיגרה, גם אם זה באופן כפוי. לקום בבוקר באותה שעה שקמת עד עכשיו ולעשות את אותם דברים. תרגילו את הגוף לחיות את אותה שגרה שהייתה לכם קודם, גם אם בהתחלה זה מלאכותי, עצם הכניסה לפעילות עוזרת לשמור על התפקוד הרגיל. מומלץ גם לא להיות לבד. אנשים שנעזבים, צריכים חברה של אנשים אחרים.

בניסיון להשתקם מפרידה, חשוב לשים לב ולהמנע מרווחים משניים. רווחים משניים הם תשומת הלב של האחרים, הרחמים שאנחנו מקבלים מהסביבה וכדומה. אלה נותנים לנו תחושה של שליטה, כיוון שבעת שננטשנו חשנו חוסר שליטה, מפתה מאוד לשקוע במסכנות כדי שינחמו אותנו - ובכך, למעשה, נשלוט בסביבה שלנו. אני אומר למטופלים שלי שישימו לב, שכדאי להם לוותר על הרווחים האלה, להפסיק לשחק את האומלל והמסכן שעשו לו עוול כי זה עלול להשאיר אותם במצב הלא בריא במשך תקופה ארוכה.

חשוב עוד יותר הוא ללמוד לומר את האמת ולהתמודד איתה, כלומר לקבל את כל המידה הנכון, עם כל הכאב והסבל שכרוכים בו. לומד לעצמנו 'הוא לא רוצה אותי יותר' או 'הוא לא אוהב אותי יותר' ולהתמודד עם זה בלי לשקר לעצמנו ובלי להמציא תירוצים. זה מאוד מאוד כואב, אבל זה צעד בכיוון של קבלת המציאות החדשה."

הכתבה הזאת, גרמה לי להבין איך התמודדתי או לא התמודדתי עם הפרידה מהאהוב המיתולוגי ביותר שלי.

כל הקטעים המודגשים, מסמלים את כל הדברים שהרגשתי.

בהתחלה לא יכולתי לתפקד, לא הצלחתי לעשות כלום, פשוט מאוד.

הייתי מקיימת את כל הפולחנים הקטנים האלה, הייתי עומדת בחלון ומחכה לו, מתקשרת ומטרידה בשביל לשמור על קשר, הייתי מלקטת כל מידע ומידע עליו מחברות שלי ומעופרי ואבירן בעיקר ויותר מכל- מאז הוא, כל אדם שהכרתי, כולל שלומי, השוותי ואמרתי כמה שהוא לא מספיק טוב בשבילי, אחרי האהוב המיתולוגי. הייתי מטיילת בעיר בכל המקומות שבהם היינו, הייתי מפנטזת על כל מיני חלומות ואשליות (שהוא אוהב אותי, שהוא עוד יחזור אליי וכל הדברים שבסוף התבררו כשטות אחרת גדולה שלי). העליתי מאז כיתה ז' עשרות קילוגרמים, ונכון, זה נורמלי, אבל עד כיתה ז' נחשבתי יחסית לאחת שיש לה בעיה של משקל, בגלל שהוא נמוך מדיי, היום אני נאבקת בלא לגעת בעוד שוקולד, למרות שעדיין אומרים לי שאני עדיין רזה מדיי ולא אוכלת כלום. לא יכולתי לישון באור דולק, חייבת חושך, הייתי בוכה ורועדת, היה לי חוסר שקט, כאבים בצלעות, פיק ברכיים וזוכרים את הפוסט הזה בו דיברתי על זה שרוצים שאני אתחיל כדורים לברזל? הוא מראה כמה המערכת החיסונית שלי גרועה.

וכל הקטעים המסומנים בקו תחתי, מסמלים את כל הדברים שניסיתי לעשות בשביל לצאת מזה.

חזרתי לשגרה, המשכתי ועשיתי הכל כמו פעם גם כשממש לא רציתי וגם כשלא היה חיוך על פניי, אני מתמודדת עם הכל- אומרת לעצמי את כל האמת, גם כשהיא כואבת, וזוכרים כשהלכתי להפגש איתו ולדבר איתו? עוד באותו ערב חזרתי למקום הזה, כדי לרפא את הפצע שנפתח בו.

הייתי מרחמת על עצמי, כן, ועד היום אני מרחמת על עצמי- כי ככה אני בנויה, וככה רוב האנשים בעולם בנויים, אבל חברות שלי לא שמעו אפילו לא פעם אחת על כמה שכואב לי ואת כל הרחמים העצמיים שלי. הכל נכתב פה, מוסתר מהעולם כביכול.

מומלץ להיות לא לבד? טוב, אז אני שמחה להגיד שלא עברתי את זה לבד. אמנם לא הייתי עם החברים והמשפחה כמו שמומלץ בכתבה, אבל הייתי אתכם, וגם אם זה לא נראה ככה- אתם עזרתם לי.

פשוט רציתי להגיד, בסוף הפוסט המייגע הזה- תודה.

ונכון, עוד לא עבר לי לגמריי מאותו אחד. לא.

לא יצא לי לדבר איתו כמעט חודש, ולשם שינוי זה לא הפריע לי כל כך כמו פעם.

אבל דבר אחד קטן, פגע בי. אם הוא כל הזמן אומר לי שאני חשובה לו ושגם הוא התגעגע,

אז למה הוא לא טרח להתקשר ולהגיד מזל טוב ליומולדת היום (כן, היום, תודה!)?

אתם יודעים מה? לא להתקשר, סבבה, הוא עסוק בלהקליט שיר, אז לשלוח הודעה?

הוא היה מחובר אתמול כל היום ולא שלח אפילו לא מזל טוב קטנטון.

ושלומי, מה עם שלומי?

מקסים כמו תמיד, תפסתי מרחק מסויים, לא יודעת למה.

התרגלתי להיות לבד וכששואלים אם יש חבר, אני עוד רגילה להגיד 'לא'.

התרגלתי להיות לבד אז אני לא כל כך משתפת אותו.

התרגלתי להיות לבד ולפעמים אחרי שאנחנו מתנשקים יש בי מבט עצוב,

כי אני נזכרת במיתולוגי ונהיה לי מבט עצוב,

ואחרי שהוא שואל "למה המבט העצוב, יפה שלי?",

אני מורחת חיוך ומשקרת, אומרת שרק הסתכלתי על הירח

וכמה שהוא יפה, יותר יפה ממני, ודי לקרוא לי יפה.

וכל הזמן הוא שואל על המבט העצוב הזה,

אבל אני פשוט לא מסוגלת לשתף אותו בזה,

אולי בגלל שאני בעצמי עדיין לא יודעת,

לא יודעת מאיפה ולמה בא המבט הזה.

אני רק רוצה שהוא יעלם.

שהוא לא יפריע לי עם שלומי.

ושוב, למרות שהמיתולוגי הבטיח

שהוא לא יפריע לי אם יקרה משהו עם שלומי,

נראה כאילו המיתולוגי הוא זה שמפריע לי,

מפריע לי להיות מאושרת לגמריי,

גם אם הוא לא עושה את זה בכוונה או בלי שהוא יודע.

"השמיים כחולים היום,

זה שוב ינואר בלי גשם.

אני בבית,

והחוּץ הוא תמונה מטושטשת.

חלמתי שאני בורחת

מכלוב של ציפורים או רשת,

כל הלילה חיפשתי אותך.

בבוקר קיבלתי אי-מייל

קצר ונחמד,

כתבתָ "היי, איפה את?",

ולא אמרת כלום כמעט.

וידעתי שאתה שם –

לבד.

וידעתי שאף אחת

לא תפסה את המקום שלי בלב שלך.

אני רואה לך את החלומות,

ורואה ממה אתה פוחד.

נשים כמוני פעם היו

שורפים על המוקד.

נישקתי לך את הנשמה,

ואתה לי.

ואף אחת

לא תתפוס את המקום שלי בלב שלך.."

(מירי מסיקה- אף אחת).