"סליחה?..." שאלתי את טל, המחנך החדש שלי. ישבתי בג'ינס החדש והחולצה המחמיאה, כשרגליי שלובות כראויי לליידי קטנטונת, על הכיסא בכיתה החדשה, י'3 אומרים שקוראים לה. "עד חמש? אתה בטוח צוחק עליי! ולמה שש שעות בתקשורת?" המשכתי לקטר.

"צר לי, מתוקתי. זאת המערכת, את עוד תתרגלי.. ובקשר לתקשורת, את תמיד יכולה לעזוב..", ענה לי טל ועמד מולי בעמידתו חסרת הבטחון והביישנית במקצת. הוא נחמד, כן. אבל הוא לא רוית.

תתרגלי זאת לא מילה. היום למדתי עד רבע לשש, קצת מותשת, אבל בכל זאת, בהתחשב בכך שהתרגלתי בכל השנים הקודמות ללמוד עד 1 רוב הזמן (וגם אז לא להפסיק לקטר) יצאתי כמו גדולה.

ובאמת עזבתי את תקשורת. המקצוע הזה היה אמור להעביר לי רק את השנה עד שאני אוכל לבחור בערבית שנה הבאה, עד אז, המקצוע הנוסף הזה אמור להיות הכי פשוט שבעולם, ולכן, עברתי לפסיכולוגיה. אמנם בגלל זה נאלצתי לריב עם אבא ולא לדבר איתו יומיים, אבל בסוף, השגתי מה שרציתי ועברתי לפסיכולוגיה.

הבניין החדש-ישן שלנו (מי שזוכר, כבר הזכרתי שלמדנו שם את כיתה ז'), כולל בתוכו שני בתי ספר- בית הספר שלי ואורט תעופה וחלל (לא יודעת איך אצלכם, אבל אצלנו שניהם נחשבים לטובים ביותר).

בהפסקה הגדולה הראשונה, יצאנו ארבעתינו (אני, אישתי, אורטי ואורי) למסדרון הענק המכונה 'העין' שהיה תחת כיפת השמים הכחולים, שהיו ביום הראשון, ללא אפילו ענן אחד.

התקרבתי למסדרון שמוביל לאורט, מצפה לראות את שלומי יוצא מאחת הכיתות, אבל המסדרון היה מלא באורט'ניקים אחרים, כשרובם לבושים במדי צה"ל של חייל האויר. החסרתי פעימה, שכחתי שהיום אני אראה אותו סוף סוף עם מדים.

נכנסנו לבניין של אורט, מפלסות את הדרך בין עשרות האנשים, כשלפתע נשמעה מאחורינו שריקה חדה ומצמררת.

"אתן שם, לאן זה?" שאל אותנו בקול רם ומקפיץ גבר נמוך יחסית, בעל מדי חייל האויר גם הוא, ולפי כמות הדרגות שהייתה על כתפו, הבנתי שהוא אחד מהמפקדים.

"מותר לבקר את חבר שלי?" שאלתי, מתענגת על הגיית כל הברה בביטוי 'חבר שלי'.

"לא!" הוא ענה נחרצות וכמעט בלע אותנו במבטו הכועס, כך שנאלצנו להתעופף חזרה ל'עין' לפני שיוציא עלינו את שיניו ויכריז על ארוחת צהריים.

"אופיררר!" צעקתי מרחוק לאופיר שעמד עם גבו אליי, מדבר עם אבירן ואייל, כשהוא לבוש בחולצה התכלת שאני כל כך אוהבת. אופיר הסתובב, והחליף את פרצופו בחיוך גדול. הו הו, כמה זמן שלא ראיתי אותו או דיברתי איתו. חיבוק גדול ונשיקה גם לאבירן ואייל. "אז מה?" הוא שאל אחרי כמה שניות של שיחה, "את לא איתנו בסוף..". "כן, אתה עם עופרי, אמרתי לך שאתם תהיו יחד ואני אהיה לבד, פשוט ידעתי." הוספתי. "תמיד אפשר לעבור אלינו.." אמר אבירן. וזה גרם לי לחשוב, שאם מישהו למעלה החליט לא לשים אותי בכיתה איתם, אולי יש לזה סיבה..? ובכל אופן, הרגשתי מאוד נדחפת רק מעצם המחשבה שאני אעבור לכיתה שלהם, הרי הקשרים בין כולנו התנתקו למדיי.

יצא לי לדבר על כל העניין הזה עם רוית, אחרי שכמובן התלוננתי על כל שאר הדברים.

"אל תתגרי בגורל שלך" היא כתבה באייסיקיו, "אולי באמת רצה הגורל שלא תהיי בכיתה איתם..". ואחרי כמה דקות היא הודיעה שהיא צריכה ללכת כי עכשיו היא לא יכולה לנהל איתנו שיחות נפש ארוכות, יש לה ילדון קטון- מאור, שמחכה לאוכל שלו.

אחרי כמה דקות בהן המשכנו לשבת על המדרגות בכניסה לבניין, זוג ידיים בוטחות תפסו את מותניי והסתובבתי מפוחדת.

"שלומי!" צעקתי לעברו, קולי עדיין מבוהל ועייני עדיין מקווצות באימה. "מה...לעזאזל...?" הוספתי מייד כשממולי עמד נער, גבוה ממני במעט, אולי בחצי ראש, ששיערו הבלונדיני שבעבר היה נופל ברכות על מצחו, היה כעת מסופר, אך עיניו הכחולות עדיין נותרו צוחקות, מדי חייל האויר היו לגופו השרירי והוא עמד, נראה כמעט גבר, ובכל זאת בעייני היה ילד, ילד קטן.

אחרי כמה דקות של חיבוקים ונשיקות, נכנסנו לבניין של אורט ומאחורינו נשמעה שוב השריקה המבשרת רעות.

"שוב אתן?!" הוא שאל בטון המום. "המפקד!" צעק שלומי ועבר לדום, ואחרי שהורשה לו לחזור לנוח הוא הוסיף "מממ.. היא תהיה כאן רק כמה דקות, מותר? בבקשה?" הוא שאל, כמעט בתחנונים. "רק כמה דקות, כן, שלומי?.." שאל המפקד ואולי זה היה נדמה לי, אבל הייתי בטוחה שראיתי בזווית פיו, את שפתיו מתעגלות לחיוך קטנטן.

שלומי עמד עם הגב למסדרון ואני עם הפנים למסדרון, מגניבים נשיקה מדיי פעם.

במסדרונות המשותפים לשני בתי הספר, שהיו לפניי נכחו המון אנשים, אבל חולצתו התכלת של אופיר, בלטה לי מרחוק.

לא יודעת מה הוא הספיק לראות, אם בכלל או כמה, ואם בכלל היה אכפת לו, אבל כל המצב היה כל כך מביך, בעיקר בגלל שבאותה שנייה שקלטתי את חולצתו של אופיר, שלומי משך אותי לעוד נשיקה ארוכה.

ניתקתי את גופי בעדינות משלומי, הרמתי את ראשי והנפתי את ידי לשלום מבוייש, אופיר כבר הזיז את מבטו והמשיך ללכת במסדרון, אבל עיניו של אבירן עוד נראו מעט נדהמות למראה שראה, מה שהוכיח לי שאופיר היה לצידו ממש לפני כמה שניות, מה שמעניין אותי הוא מה היה מבטו של אופיר.

"מנסה להתעודד,

לשיר עוד שיר, עוד שיר.

לשתות עוד כוס קפה,

להשען אחורה.

מדמיינת מציאות

במקום אחר, רחוק מכאן.

יושבת מול הים,

עם איש אחד חזק, הוא שומר עלייך.

בינתיים את לבד,

עם החלומות שלך.

שרה לעצמך שירים,

לא פוגשת אנשים.

מחכה..

מחכה לו שיבוא,

מחכה לו שיבוא ויציל אותך.

מכל המכשפות והשדים,

מכל האנשים שמדברים.

מחכה לו, שיבוא...."