עוד כשהייתי קטנה, נהגתי להסתכל שעות רבות על הירח ועל הכוכבים.

עכשיו זה קצת שונה, כי הראייה שלי דיי נדפקה, והם יכולים לחלום עליי עם משקפים, כך שלראות את הכוכבים זה עוד בגדר חלום נשכח. אבל הירח...הירח הגדול והבהיר, תמיד אהבתי להסתכל עליו.

לפעמים הייתי רואה ובוהה בו במשך שעות.

שוקעת במחשבות בעודי בוחנת את כל תווי פניו של הירח.

את עינייו השקועות והעצובות, את מבטו החודר, את אפיו המעוגל, את  שפתותיו, שמעולם לא התעגלו לחיוך, או שאולי היה זה חיוך עצוב.

תמיד הירח היה עצוב. מעולם לא ראיתי אותו מחייך.

מה רע לו? תלוי לו שם, בין שמים לארץ. משקיף על כל הגלקסיה, עובר מכוכב לכוכב, מבקר את כולם.

אולי הוא בודד, חשבתי. אולי הוא צריך 'ירחה' קטנה לידו, אחת שתעשה אותו למאושר.

אולי הוא עני, חשבתי. אולי אין לו אוכל או בגדים חמים ללילות הקרים שאותם הוא מאיר, אולי קצת כסף יעשה אותו מאושר.

אולי הוא יתום, חשבתי. אולי הוא צריך משפחה חמה ואוהבת, אמא, אבא, אח, אחות, דודה, סבא וסבתא. אולי הם יעשו אותו למאושר ויעמדו לימינו גם כשיהיה עצוב ומנוכר.

אולי. אולי, אבל אין שום תשובה. ואף אחד לא יודע או ידע.

ואז אמא תמיד נהגה לשאול למה אני עצובה ומה מטריד אותי.

אבל כלום לא הטריד אותי ולא הייתי עצובה.

הירח הגדול והעצוב שוב חג לו מעליי, כמו בילדותי.

אחרי שנים שלא בהיתי בירח ותהיתי לגביו, יצאתי למרפסת הקטנה שלי.

המרפסת עם הנוף המוכר של ההרים הנפרשים לכל אורכם ובהם שוקעת ונעלמת מעינינו החוקרות השמש בכל ערב.

צבעי המדבר כבר חלפו עם רדת החשיכה.

קרירות קלה חודרת לעצמותיי,

קולות של זאבים הבוכים על חברם המת,

אור רחוק מבית שבו האם צועקת בתחנונים לילדיה שישכבו כבר וישנו.

אין שקט, אך יש רוגע מסויים שיש רק בלילה.

רוגע שלא תמצאו בשום מקום אחר בארץ. שלווה. בדידות. דממה.

האוזניות של האמ.פי מנעימות את אוזני ומשכיחות את השקט שסביבי.

In my place של להקת קולדפליי, תופס את מקום השקט.

"In my place, in my place

were lines that I couldn't change

I was lost, Oh yeah

How long must you wait for it?

How long must you pay for it?

How long must you wait for it?.."

אולי הירח אבוד, כמו האיש בשיר? חשבתי פתאום.

הירח עדיין עומד לו מעליי, לא בורח לשום מקום. עודנו שם, עצוב ובודד.

בעצם, לפי מה החלטתי שהוא עצוב? איך מחליטים?

נזכרתי בנשיקה הראשונה שלי ושל שלומי.

איך הוא הביט אל תוך עייני, קרוב קרוב, בוחן כל דבר ודבר בהן.

עינייו הכחולות קרובות אליי, כמו ששום עיניים לא היו קרובות.

ואז, אחרי כמה דקות שהוא מביט ומנשק, ושוב מביט ומנשק,

הוא נעצר.

"למה את עצובה?" הוא שואל פתאום.

"אני לא עצובה.." עניתי בקול בוטח.

"העיניים שלך עצובות," הוא ענה, "וגם את.. תספרי לי למה.."

ולא ידעתי מה לענות. הרי לא הייתי עצובה, להיפך.

וחשבתי שאולי הן נראו עצובות כי כשנישקתי אותו חשבתי על אופיר,

וממש לא עלה בדעתי לספר לו את המידע הזה.

אבל כבר עברו הימים מאז, והוא עדיין מעיר את אותה הערה,

בכל לילה (ושמתי לב שזה רק לילה) שבו יש נשיקה.

אז ביקשתי ממנו שיצלם לי את העין עם הפלאפון.

ישבתי, והסתכלתי בתמונה. ולא הבנתי על מה מדובר.

הרי אין דבר כזה עין עצובה.

ומה שמוזר זה שאנשים אחרים שהראתי להם את התמונה,

אמרו לי את אותה התגובה 'איזו עין עצובה'.

האמ.פי עבר שיר. משינה התחילה לנגן את צליליו הראשונים של 'אין מקום אחר'.

"כן, הזמן הזה אבוד,

אבל לא בשבילי.

הוא תלוי על עמוד,

ולא בגללי.

אין מקום אחר.

אין אחר..."

היא ישבה שם בנחת על השולחן, לבנה וטהורה כמו מלכה,

ובתוכה ישבו כל נסיכותיה, שלוות ומחכות לאש שתשרוף את גרונן.

ובערב שכזה, שעבר כל כך רע, לא יכולתי לעמוד בפיתוי שהיא הייתה.

הם ישבו במגירה שלי, מחכים לפקודה להדלק, ונמצאו אחרי חיפוש קצר.

הזמן שלי היה כבר אבוד, כמו של זה בשיר.

אני הייתי אבודה, רק בגלל פיתוייה של הנסיכה.

הרמתי את חפיסת הסיגריות של אבא, והוצאתי סיגריה אחת, נסיכה בודדה.

אחריה הרמתי את הגפרורים והם כבר הוצתו וקורבו לסיגריה והדליקו אותה.

אש. דבר כל כך יפה לפעמים. שורפת אבל גם מחממת בשעות הקור.

קירבתי את הסיגריה לפי ונשפתי לריאותיי שאיבה ארוכה ועמוקה.

שאיפה מרגיעה. ושוב שמעתי את קולו של שלומי מנקר בראשי

"ממתי אהובתי מעשנת? אני לא יכול לסבול את האובססיה שלך לריח הזה!"

אך מהר הוא הסתלק ממחשבותיי, החצוף, הרי הוא מעשן מכיתה ד',

אמנם הוא כבר הפסיק, אבל ארבע שנים של עישון, זה לא דבר קטן, זה מזיק.

הבטתי שוב אל הירח וחשבתי על דברים.

ורציתי לראות אם עיני עצובות, וצילמתי אותן.

הבטתי בהן, והיתה בהן רייקנות, כמו זאת שראיתי בעינייה של קארין.

ואיך לא שמתי לב לרייקנות ששכנה בהן עד היום?

ולמה גם כשמאוד רציתי לראות במה מדובר, לא ראיתי עד כמה הן עצובות?

אטימות, חשבתי לעצמי. את כל כך אטומה. אפילו לעצמך.

אפילו לרגשות שלך, תראי מה נהיה ממך...

האפר של הסיגריה הונח על אדן החלון, אפרורי ומלוכלך.

פתאום הטוהר של הסיגריה נעלם לו ונגעלתי כל כך,

אז הקאתי, והכל יצא לבחוץ, בלי רגש, רק בקרירות.

פעם עוד יכולתי להבין את העצב של האנשים, לחדור לתוכם.

אפילו את העצב של הירח יכולתי לראות,

היום הדברים השתנו, אני השתנתי.

זה כבר לא אותו דבר.

"...

כמו לצרוח פנימה שזה לא אותו דבר,

זה לא אותו דבר כמו להציל את אמא.

..

וזה כמו מים שנוזלים מהתקרה

אבל זה לא אותו דבר.

האהבה שלנו, שהתקררה,

זה לא אותו דבר.

להשתכר ולעשות שטויות בחתונה של אחותך,

זה לא אותו דבר -

כמו לשחרר דמעה.

זה לא אותו דבר,

מלבד הגעגוע,

למשהו רגוע,

לשיר מהעבר הלא רחוק

שכל האנשים שרים אותו ביחד,

עד שנעלם הפחד,

וטוב לנו כל כך לישון עכשיו.

ביחד.."

האמ.פי המשיך להתנגן ברקע והפעם עבר לשיר של עברי.

ובאמת זה לא אותו דבר,

אני מתגעגעת ליכולת הזאת לקרוא אנשים, ולפני אנשים-

להבין אותי ואת הרצונות שלי ואת הרגשות שלי!

עכשיו הבנתי למה אמרו שהעיניים היו עצובות,

חזרה בי האנושיות הזאת להבין.

"תחת כל שמים, ליד כל עץ עומד,

היתי בא תמיד אלייך, להציל אותך.

וכשהיית שוקעת כמו שמש דיכאון,

הייתי בא באמצע כעס או באמצע יום.

תמיד אחר הצהריים, כשאין סימן בחוץ,

היית צוללת כהרף עין לארץ הילדות.

היית הולכת לחפש את מה שאין מזמן,

היית אומרת יש כספת וכולנו שם.

וגם אם הייתי בצד השני של העולם,

ואת היית פה,

גם אם לא יכולתי להציל אותך מכולם,

הייתי מנסה לבוא.

וגם אם לא הרגשת כבר כלום,

אפילו לא את עצמך,

הייתי בא להציל אותך,

להציל אותך, אפילו ממך.."

עבר לו עוד שיר לשיר שהתגעגעתי אליו כל כך,

שלמה ארצי, הוותיק והמיוחד,

שיר שפעם כולם אהבו ושרו יחד.

שלומי הציל אותי ובזכותו ובזכות השיר, נעלם הפחד.

זה הוא שהגיע וגרם לי להבין קצת יותר,

וטילטל את עולמי מצד לצד,

הוא העיר אותי מהמקום שבו הייתי.

אז ממה בעצם העיניים שלי היו עצובות וכבויות?

אלוהים יודע, חוץ מזה, כלום לא בטוח.

כנראה שבשנים האחרונות העיניים היו עמוק בארץ הילדות הזאת.

אבל דבר אחד ויחיד בטוח-

הן לא היו עצובות בגלל הדאגה לירח, כמו אז בילדות,

הן היו אטומות מדיי אליו, אטומות מדיי אל הירח.

אטומות מדיי אליי, שהריי הירח כמוני,

שקט ואוהב, מלטף ומאיר, מלא בשלווה שעלולה להתפרש כבדידות,

עם חיוך עצוב ועיניי לבנה.

[התמונה שבה שלומי צילם את העין שלי].

-עריכה - 21/9, 17:10-

חשוב לציין, שהפוסט הזה נכתב ברגע של עצב וגעגוע לילדות.

אני לא מעשנת קבוע, וזו בסך הכל הסיגרייה השלישית בכל חיי,

אני אמנם כן אוהבת את הריח, אבל זה לא אומר שאני אגרר ואתחיל לעשן קבוע.

כי יש לי עקרונות שאותם אני לא אעקוף ודברים שהבטחתי לעצמי שאני לא אעשה.

דברים הסתדרו קצת, בעיקר אחרי שהתפרקתי פה,

ומה אני אגיד לכם? נקווה לטוב. =]