9/2005
שלומי חולה אהבה
הגיע הזמן שתתעדכנו קצת על האנשים בחיי, כי הרשימה שבצד והאנשים שאני רושמת עליהם פה, כבר ממזמן התחלפו או התווספו לאחרים.
מהכיתה שלי הצטרפו המון, אבל העיקריים הם:
טל- המחנך החדש. חסר בטחון, מהורהר, מצחיק בלי שום כוונה ו..מעוך. באמת. [סורי, טל!]
מירית- יושבת לידי. ישירה מאוד, מצחיקה, חסרת תקנה ומלאת בטחון.
נתנאל- ידיד טוב, יושב בשולחן לידי, עוד לא היה בוקר שלא עשינו איזה שטות ונקרענו מצחוק עד שהמורה היה מבקש ממנו לעבור מקום. פשוט מקסים ומצחיק.
הדר- יושבת ליד נתנאל. ממש זוג נשוי, הם לא חברים אבל עוד לא היה מצב שראיתי אותי אחד בלעדיי השני. בכל פעם שהיא רואה אותי ואת שלומי היא משחררת קריאת "איזה חמוודדיים!" וחוצמזה, היא פשוט נהדרת. רואים שהיא יודעת להיות חברה טובה אבל חברה באמת טובה, ואחת כזאת חסרה לי.
ליאוריה- היא בעצם ליאור. יושבת מאחוריי. חברה שלי עוד מהחטיבה מהזמנים של מתמטיקה למצטיינים. בעלת שמחת חיים כזאת ששום דבר לא מצליחה להרוס, ומעבר לזה, אחלה חברה.
נופי- שהיא בעצם נופר, והיא יושבת גם מאחוריי, ליד ליאוריה. גם היא איתי עוד מזמני החטיבה ומתמטיקה. כזאת שאפשר לספר לה הכל.
לחברים שלי הצטרפו שני [גורמת לי לבכות. מצחוק! לא תמצאו עוד אחת כמוה בכל הארץ] ואור, מניאק לא קטן, אבל בסופו של דבר, מותק], שהם מהכיתה של אישתי, אורטי ואורי.
יש עוד אחד שהיה חלק לא קטן מחיי, אבל מעולם לא כתבתי עליו והוא טומי- האקס של אורי, ידיד לא רגיל. היחיד שיכול לגרום לי לחייך ולצחוק, גם כשאני הכי עצובה בעולם.
ליאוריה ונופר, משתייכות שתיהן לחבורה שאני נוהגת לכנות כ'החבורה של לאה', שבה נכללים נופר, ליאוריה, טל, אנה, ליהי וכמובן שגם לאה. גם עליהן לא יצא לי לכתוב כאן מעולם.
הכרתי כמה מהחברים של שלומי, שבראשם:
אלי- האחד והיחיד. בהתחלה הוא היה ביישן ושקט, אבל מהר מאוד הוא למד לפתוח את הפה שלו גם לידי והתגלה לידיד נפלא. אם לומר את האמת, אם לא הייתי חברה של שלומי, בטוח שהייתי מתאהבת בו.
אלכס- אותו פגשתי רק לפני כמה ימים. גם הוא עשה רושם של ביישן ושקט, אבל תעשו לי טובה, כבר למדתי את הלקח עם אלי, וזה עניין של זמן עד שגם הוא יפתח בפניי.
בחודשיים האחרונים, אמא ואבא לא מפסיקים לריב, בגלל כל דבר, לפחות פעמיים בשבוע, ואז הם לא מדברים חצי שבוע, וביום שבו הם משלימים, הם שוב מוצאים משהו חדש וטיפשי לריב עליו.
וזה משנה אצלי המון ערכים ודברים שהיו ברורים לי מגיל אפס.
כל חיי גדלתי בבית חם ואוהב, שהכל בנוי בו על אמון ואהבה, על קבלת השונה ועל כבוד עם המון חוש הומור וירידות הדדיות. בית שכייף לגור בו, שכייף לחזור אליו.
אמא תמיד סיפרה שפעם זה לא היה ככה, אבא היה עובד מחמש וחצי בבוקר עד 11 בלילה (כן, יש דבר כזה, מתברר..) ובחיים לא שמעתי על אבא. אבא היה דבר שבא בחגים ולפעמים בשבתות, לא יותר מזה.
אמא לא הסכימה לקבל את העובדה הזאת שהיא תצטרך לעבוד בלילות, בזמן שאבא שומר עליי בבית ולטפל בי בימים. ואז היה הריב הראשון שאני זוכרת, ואם יש דבר שאני ממש טובה בו, זה הזכרון שיש לי, אמא תמיד נדהמת מכל הפרטים שאני זוכרת מהעבר, כל מיני דברים שלפעמים אני הייתי זאת שצריכה להזכיר לה.
הייתי אולי בת 4, ואני זוכרת את הצעקות מהסלון. אבא צעק. אמא צעקה. המון בכי.
שמעתי צעקה. מקולה של אמא. לא צעקה רגילה כשהיא כועסת, צעקה של תדהמה.
ואז דיבור מהיר ותקיף.
באותו לילה, אבא לא ישן בבית.
אבא, האדם הזר הזה שהייתי מעירה בלילות כשרציתי לעשות פיפי ולא מצאתי את הדרך לשירותים, לא היה שם.
אמא הייתה שם. היא לא הלכה לעבודה.
כששאלתי איפה 'האיש הזר', היא אמרה שהוא לא יבוא היום.
לפני כמה חודשים, אמא סיפרה לי שאבא עמד להרים עליה יד. להרביץ, להכות. ועל מה היה הריב? על זה שאבא כמעט לא נמצא בבית, לא רואה את הבת שלו, לא מדבר איתה, לא חי איתה, לא חי עם אישתו. עד כדי כך הבת שלו לא מכירה אותו, שהיא קוראת לו 'האיש הזר'.
אמא התלוננה במשטרה, אבא הורחק מהבית והיה בבית של חברים כמה ימים.
מאותו יום, דברים השתנו.
אבא עזב את העבודה הרחוקה והמעייפת, עבר לעבודה בירושלים.
לאט לאט הבנתי שהוא בעצם - אבא.
האיש הזה שבא לפעמים להביא את החברים שלי לגן ואף פעם לא הבנתי מיהו.
זה האיש הזה שלי.
אבא לקח אותי כל בוקר לגן, חזר לארוחות ערב, שיחק איתי, עשה לי מקלחת, השכיב אותי לישון.
ושם, שם, הכל התחיל.
שם התפתח סיפור האהבה שלי ושל אבא שבו הוא הפך לאדם החשוב בחיי.
סיפור שבזכותו כשהיו שואלים אותי 'את מי את יותר אוהבת?' הייתי עונה בלי היסוס ובלי שאלה - 'את אבא!'.
נוצר שם קשר של מעבר לאב ובת, קשר של אמונה, אמונה גדולה שבה אפשר לספר הכל, בלי לפחוד.
אבא, היה אדם מהמשפחה. חלק בלתי נפרד ממנה.
שם הייתי מביטה בהוריי ומשם ספגתי את כל המושגים האלה של אהבה ללא פשרות, של אמון וויתורים ובעיקר המון הבנה וצחוק.
אולי זה נשמע לכם ממש לא ריאלי ופלצני, אבל זה היה המצב. זו הייתה הבועה שבזכותה חשבתי שהעולם כולו ורוד ומלא בכוכבים וחיבוקים. עכשיו אתם יכולים להבין למה תמיד נחשבתי ל'תמימה' ולמה ההתעללות שהיתה לי ביסודי, הייתה כל כך רעה מבחינתי. הורגלתי להיות אהובה, ה-אהובה ביותר, שהרי אני הבת היחידה בבית, והפינוק והאשליות, יצרו לי עולם משלי.
לכן, תמיד כשאנשים אמרו "מי יתחתן? השתגעתי?" לא הבנתי מה לא בסדר. לא הבנתי בעצם מה כל כך רע בלהתחתן? זה בעצם לחגוג את האהבה שלך, את זה שיש לך פרטנר לחיים, פרטנר שלא עוזב אותך.
אדם שמקבל אותך כמו שאתה, עם המון אהבה.
רק לפני שנה, התערער עולמי הקט.
הריבים של ההורים הפכו לתכופים יותר, ועל שטויות קטנות יותר, שטויות שאם היה להם אמון מלא אחד בשני, הם פשוט היו מעבירים את זה ולא מתייחסים לזה בכלל. אבל האמון שלהם כנראה ברח לאנשהו.
כל כך שטותי, שיום אחד פשוט התפרצתי על שניהם ואמרתי את האמת "אולי תתגרשו כבר?!"
כי בסופו של דבר, הכל בנוי על אמון. ואם אין אמון, אין מה להשאר פה.
ואז, שמתי לב שהמערכת יחסים ביני לבין שלומי, נהייתה מאוד קרובה, יותר מכל מערכת יחסים אחרת שהייתה לי (מי שישמע, כמה כבר היה וכמה כבר החזקנו....).
ההבדל היחיד שהיה בין זאת שלנו לזאת של הוריי, היא שלהם כבר היה סקס (ולנו לא, למקרה שעוד לא נקלט לכם.. J) ולנו יש את האמון הזה, שכנראה כבר אין ביניהם.
"נו, אבל רק תגידי לי כמה, כדי שאני לא אאכזב אותך..!" שלומי התחנן לפניי.
"לא יודעת, זה עניין שלך. אמרתי לך כבר, תשתה כמה שאתה רוצה.. אני לא אהיה זאת שתגיד לך להפסיק אם זה מה שעושה לך טוב..". לשלומי יש הרגלי שתייה משלו, הוא שותה הכל והמון והוא התחנן שאני אקבע לו כמה
לשתות, כמה שאני רק רוצה ואם יש משהו שאני שונאת, זה לקבוע לאנשים כמה לעשות מדברים שהם אוהבים. זה עניין שלו ושהוא יעשה מה שהוא רוצה.
הוא המשיך להתעקש שאני אקבע לו כמה, "כי אני יכול ממש להשתכר.. אבל אני יודע שזה לא מה שאת רוצה..", הוא אמר.
"אז אתה יודע מה?" אמרתי פתאום, "אני מעדיפה שאם תבוא אליי אחר כך, שלא תהיה שיכור גמור.. אבל זה רק מה שאני מעדיפה, תעשה מה שבא לך..".
"זה לא תעשה מה שבא לך! זה גם עניין שלך, בדיוק כמו שזה עניין שלי. אני מבטיח לך לא להיות שיכור גמור..".
ערב שישי, אחרי היומולדת שהייתי בה ובה היה מפגש מחזור נוסטלגי במיוחד, נרשמו דמעות, גם מצידי.
שלומי מתקשר לאישתי, נשמע אבוד, ממש אבוד.
"אתה שיכור?" אישתי שאלה אותו בהיסטריה קלה. "א-נ-ייי?" הוא שאל, מדגיש כל חלק במילה ובשלב הזה אישתי כבר שמה את השיחה על רמקול.
"הוא שיכור.." לחשתי רק מלשמוע את המשפט הבא שלו שבו הוא שאל "למה הירח אדום?..
כעבור שעה, הוא ישב מחוץ לבית שבו הייתה היומולדת, והחלטתי להתחיל את התפקיד התיאטרוני של חיי.
יצאתי עם בקבוק מים ליטר, ואחרי שהוא לא זיהה אותי כשהייתי במרחק כמה סנטימטרים ממנו ומהנשיקה איתו נדף ריח חזק מדיי של וודקה, שפכתי עליו את כל המים הקרים, בלי שום רחמים.
"מה זהההה?" הוא צרח, "זה עונש!" עניתי, מתענגת על כל הברה.
בעשרים דקות שלאחר מכן, הוא ניסה לשכנע אותנו שהוא לא שיכור וזה הלך רע, ממש רע.
[שלומי: "אני לא שיכור!" אני: "תוכיח!" שלומי: "הנה, תראי.. החולצה של אישתך ירוקה, נכון?". צריך לציין ש..החולצה שלה הייתה חומה-שחורה.]
מעבר לכך, גם אם הוא היה קולע לצבע הנכון, לא הייתי מאמינה לו. הוא הלך בזיגזגים, לא זיהה אותי ממרחק של מטר, הסריח מוודקה ומעבר לכך, קיבלתי דיווח מכמה חברים שלי שראו אותו שיכור והוא בעצמו הודה שהוא נרדם באיזה פארק על הספסל. לא שיכור, הא?
"כמה שתית?" שאלתי אותו. הוא חשב קצת ואז אמר "לא זוכר, ממממ אולי....כוס אחת..".
"עם רדבול?" שאלתי. הוא השפיל את מבטו וענה "לא, נקי."..
איך הוא מסוגל? חשבתי לעצמי. הוא לא אכל כלום לפני זה, והכי מוזר זה שבבוקר הוא לא הקיא ואפילו לא כאב לו הראש.
אחרי עוד כמה דקות של התעללות ["אל תיגע בי, יא שיכור!!" – "אני לא שיכור!" – "אתה כן! אלי אמר ששתית חצי בקבוק וודקה, טיפש!" – "אלי! אני ארצח אותך!" – "די, נטלי, תרחמי עליו קצת, תראי אותו, הוא כבר כמעט על הרצפה!" – "לא! שילמד לקח!" – "נו, אבל..." – "אמרתי אל תיגע בי!"] גיליתי את האמת.
הוא כבר היה באמת במצב של התחננות על הרצפה, "מאמי," אמרתי לו וחיוך מנצח על פניי, מחזיקה את עצמי שלא להתחיל לצחוק, "זה היה בסתם. כדי שתלמד לקח לא להבטיח לי דברים ואחרי זה לא לקיים, אחרת, אני לא אבטח בך יותר..." אמרתי.
הוא הרים את הראש מהרצפה, עם מבט נדהם בעינייו.
אישתי שעמדה לידנו גם הייתה מזועזעת. "אז?...." היא אמרה, "זה היה סתם? את לא כועסת?!".
התחלתי לצחוק, "לא! מה פתאום! האמת היא שאם הוא לא היה מבטיח כלום, לא הייתי מלמדת אותו לקח, אבל זה...רק בגלל שהוא הבטיח!".
שניהם הסתכלו עליי נדהמים ועל שניהם היה חיוך משועשע, "רעה!" הוא צעק.
יומיים לאחר מכן, אחרי שאלי הראה לי תמונות של שלומי בפלאפון כשהוא רדום על הספסל [כן, באמצע רחוב!] בגלל השפעת האלכוהול, שלומי הודה שכשהיה עם החברים שלו, עוד היה שיכור, אבל הוא אמר שאיתי הוא כבר היה בסדר. כן, בטח.
בקיצור,
אל תשתו לפני המפגש עם החבר/ה
ותחסכו לעצמכם המון בעיות.
או שפשוט, אל תשתו בכלל.
כבר עדיף.
אתה כן מתגייס!" התעקשתי עם שלומי, בזמן שסידרתי לו את צווארון החולצה הצבאית. "אני לא, זה רק טקס השבעה..!" הוא התעקש. "נו באמת, אותו דבר, העניין הוא שמעכשיו אתה שייך לצה"ל, וזהו, אז התגייסת.." וכבר ראיתי את המשך הויכוח " - ואל תמשיך להתווכח.." אמרתי.
שנינו התרגשנו, את זה ראו ממרחקים. בכל זאת, זה כמעט גיוס. וזה לא דבר רגיל שעושים כל יום. את ההתרגשות שלו הוא הצליח להסוות איפשהו ולמען האמת היה נראה רגיל למדיי, אבל את התרגשותי ראו. "רק שלא תבכי לי, כן? את אמא כבר השבעתי שלא תבכה..." הוא אמר בחיוך הממזרי שלו.
הטקס היה נהדר, קצר ולעניין, בלי יותר מדיי נאומים וזיבולי שכל. הביצפר העשיר שלהם, עשה לכבודם זיקוקים שהיו יפים וארוכים יותר משל יום העצמאות שצבעו את השמים ברגע שבו הם זרקו לשמים את הכומתות.
עוד לפני ששלומי הלך לחבק את אמו, הוא בא לחבק אותי ואולי הוא בכלל לא שם לב לזה, אבל בשבילי זה עשה המון. את החיבוק הזה אני בחיים לא אשכח, היה נדמה כאילו הוא נמשך נצח והיה כל כך חזק שכמעט נשברו לי העצמות, אבל במובן הטוב של הביטוי.
אחרי כמה דקות, גם אלי הצטרף אלינו ונתן לי חיבוק גדול ואוהב, "מזל טוב, מאמי!" צעקתי לעברו, בתקווה שהוא שומע אותי ברעש הזיקוקים, והוא הידק את חיבוקו, ואמר "תודה, נטליה שלו.." ואת החיוך שלו הרגשתי גם כשהיה עם ראשו על גבי.
שלומי הלך לאמא שלו ואבא שלו, ואז ראיתי אותם לראשונה, אבל כל כך התביישתי שאפילו לא באתי לקראתם ולא הצגתי את עצמי. רק הסתכלתי מהצד כשטומי ואורי לידי.
אחרי ששלומי הצטלם עם הוריו, אבא של שלומי לחש משהו לאמו, ושניהם הסתובבו והסתכלו בדיוק עליי. כאילו הוא סיפר לה שאני החברה של שלומי. שניהם חייכו, כאילו חיוך בינם לבין עצמם.
כשחזרנו הביתה, שאלתי את שלומי איך אבא שלו ידע לזהות אותי והתשובה שקיבלתי עם חיוך זוהר הייתה ש"את התמונה שנתת לי ביום האהבה, אני שומר ליד המיטה..."
| 
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
