ציונה, המורה לאנגלית, כבר נראתה מיואשת.

"נו באמת," היא דיברה לעצמה באנגלית בלחש ובמהירות, "כל הגודל של הבית ספר הזה ובסוף אני אפילו לא מוצאת פה טלוויזיה אחת!". היא המשיכה ללכת סביב כל תלמידיה- כיתת שבע היחידות, ולמרות שהייתה במרחק מה ממני, יכולתי לשמוע אותה פולטת מדיי פעם "דאמט!".

חייכתי לעצמי, עוד שיעור שהלך לו.

ישבנו בשמש החמימה, יום יפהפה עם ענני נוצה לבנים על פני השמים הכחולים, המון ציפורים, 'חבל שלא חופש' המחשבה עלתה לראשי.

ליאורייה ישבה לידי, וגם אנה [אחת מחבורת לאה (ע"ר)]. עדיין הבטתי מדיי פעם בציונה, שכבר נעלמה לאזור המזכירות, אז העברתי את עייני בין כל תלמידי ההקבצה, כמה פנים חדשות.

תחושת החופש והשלווה היו כל כך מורגשות וממכרות, שלא יכולתי לוותר על הרעיון לעצום את עייני לרגע או שניים. והרגע או שניים נמשכו עוד מעט, לדקה מקסימום.

ואז משום מקום נחת לי משהו על הרגליים. "שלום, גברת." הוא אמר ועם מילותיו הראשונות התעופפו מהספסל כל האנשים שהיו עליו, ממש צירוף מקרים שכזה.

אני לא אכחיש שהופתעתי וגם לא ששמחתי, הרי עם אופיר לא דיברתי קרוב לחודשיים וחצי, למעט שיחות שטחיות או שלום-שלום שכזה, שבו מזכירים אחד לשנייה שנעלמנו ושהתגעגענו ונשמור על קשר ולא בדיוק מקיימים את זה.

"שלום לאדון", עניתי, קצת מופתעת, "ועוף לי מהרגליים, חבל שישברו.." הוספתי בחיוך שובב והזזתי אותו, כך שהוא התיישב על הספסל עליו ישבתי, ממש לידי. בטוח שבמצבים ומקרים אחרים, הייתי כל כך מאושרת רק מעצם העניין שהוא נזכר בי, אבל אם לומר את האמת, מגע ידו לא טלטל את עולמי ולא גרם להחסרת פעימה מלבבי, רק שמחתי על שהוא לא שכח אותי לגמרי.

"אז.. מה חדש איתך? נעלמת לי קצת.." הוא שאל ואני שמתי רגל על רגל, כהרגלי.

"לא הרבה," אמרתי, "מאושרת לשם שינוי.." חייכתי והוא הוריד את רגל ימין שלי משמאלית, הוא שונא את זה, אז הרשתי לעצמי לשים את הרגלים עליו.

"כן," הוא אמר, "אני רואה....". תהיתי לעצמי אם הכוונה היא רמז לזה שאני ושלומי מרוחים יותר מדיי אחד על השני בהפסקות? מצידי, הוא מוזמן כמו כולם, לקפץ לי. ראבק, תתבגרו קצת, להחזיק ידיים ולתת נשיקה, מה הבעיה בזה? לב הקרח שלכם עלול להפשיר?

חייכתי במתיקות מזויפת, כי לרגעים מסוימים שכאלה, הוא הרתיח אותי מבפנים והגביר את הרצון שלי לתת לו כזאת סטירה שתעיף אותו עד למסדרון ביצפר 'אורט', שהיה בצד השני של הבניין.

שבוע שעבר שלומי ואני עברנו לידו, הוא לא יקרא לי, הו לא! הוא יקרא לשלומי, "היי... חייל!" אבל אני? אויר. אם שלומי לא היה שם בשביל לנשק לי את היד כל כמה שניות ולהזכיר לו שגם אני קיימת, הוא אפילו לא היה ממצמץ לעברי.

ואל תבהלו מהתגובה שלי, זה לא שיש לי עדיין רגשות לאופיר, הו לא, פשוט שדברים כאלה כל כך מגעילים אותי לפעמים ואם עדיין הייתי מאוהבת בו, תאמינו לי שכבר הייתי בדיכאון חודש שלם.

"עזוב," אמרתי לו כשחיוכי המזויף עודנו מרוח על פניי, "כשתהיה כל היום עם האדם היחידי שאהבת אי פעם בחייך," ואת המילים האחרונות אמרתי עם חיוך מרוצה, כאילו עוקצת אותו ומגלה לו את "האמת" שבעצם מעולם לא אהבתי אותו, יא רייט, "כשזה יקרה, תבין מה זה אושר...".

"האמת היא..." הוא התחיל לומר, השפיל את מבטו לרצפה המרוצפת באבנים לבנות, והחזיר אליי מבט ישיר, "האמת היא שאני במצב כזה.." הוא השלים את משפטו וחיוך התפשט על פניו.

הייתי המומה כמו שלא הייתי הרבה זמן. "מה?!" כמעט צעקתי, "שתקי, מטורפת!" הוא לחש. בחנתי את עינייו וחייכתי לעצמי, הרי גם בלי לבחון את פניו ידעתי מיהי, "נעמה???" שאלתי בלחישה-צועקת, הוא הנהן ומבטו שוב נפל על הרצפה, ביישן הילדון.

אחרי כל הברכות והחיבוקים [שבניגוד לחיוך המזויף מקודם, באו מכל הלב], הוא סיפר לי איך הם יצאו בראשון, ביום שלפני ערב חג, איך שהוא אמר לה שיש לו משהו חשוב להגיד, איך שהוא לא ידע איך לומר ובגלל זה הם ישבו מחוץ לבית שלה עד 4 לפנות בוקר.

"אז שאלתי אותה מה היא חושבת שאני רוצה להגיד לה..." הוא סיפר, "ו...היא אמרה ש..כן, אז שאלתי אותה מה כן? אז היא אמרה שגם היא מרגישה ככה ושהיא גם רוצה להיות איתי...". השמעתי כמה קריאות התמוגגות, כי זה באמת היה נשמע רומנטי, את הפרטים על הנשיקה [או אם היא הייתה בכלל], הוא הוריד, וזה רק הוכיח לי כמה שהוא מרוחק ממני ולא יחזור יותר. בזמנים אחרים, הוא היה מתאר את הנשיקה ואפילו איך הוא נישק ומה היה בדיוק. אבל הזמנים ההם עברו.

אופיר נטש אותי, הוא כבר לא חלק ממני ואני כבר לא חלק ממנו. אנחנו לא אוהבים, לא חברים טובים, לא ידידים קרובים, לא אחים בנפש. ולפעמים אני בספק אם אי פעם היינו אחד מאלו.

הוא הוסיף ש"ב- 2/10, קרה הדבר שהכי חיכיתי לו...".

כששמעתי אותו מדבר ככה, מדבר ככה על מישהי שהיא לא אני, רק שמחתי בשמחתו, עכשיו כשאני קוראת את זה, יש לי איזה צביטה, צביטה של קנאה. מחשבות של 'מה היה קורה אם אני הייתי במקומה...?' עולות במוחי. ובעצם, זה לעולם לא היה קורה. היא מיוחדת, פשוט אחד האנשים היחידים בעולם הזה שאני יכולה להגיד עליהם בלב שלם שהוא מקסים אמיתי, בנאדם טוב ואמיתית. בדיוק כמו שהוא אוהב. הוא תמיד אהב את ה-הכי מיוחדות. בגלל זה, אף פעם לא היה יכול ללכת בינינו.

"איזה קטע," אמרתי, ספק לו, ספק לעצמי, "שלנו יומיים אחריכם, כאילו ב-4 לחודש.." והוא כנראה שמע, "לאיזה חודש?" הוא שאל בדרך אגב שכזה. חייכתי לעצמי, "לאוגוסט. חודשיים יחד.." אמרתי.

"זה הרבה.." הוא אמר. וזה באמת הרבה עכשיו כשאני חושבת על זה. הזמן עף..

באותו יום ראשון שבו חלומו של אופיר התגשם, שלומי היה אצלי. התכנון היה להכין פסטה ברוטב טעים טעים, אבל שלומי כל כך עצלן כך שהתכנון התבטל ובמקום זה, התפנקנו בין השמיכות וראינו סרט בין נשיקה לנשיכה. ;)

באותו ערב, דיברתי עם אחת הקוראות שלי [ניצן מתוקתי, הכוונה אלייך!] ושם כתבתי לה ששלומי בא לביקור ואחרי שסיימנו לדבר, היא שלחה עוד הודעה שאליה לא שמתי לב. כתבה משהו על להזהר עם שלומי.

כששלומי קרא את ההודעה, הוא לא הבין כמה דברים:

א. מי זה לעזאזל שלומי? [שם בדוי, יקיריי].

ב. מי זה לעזאזל ניצן? [הוא ישר חושב על זכרים, מוזר].

ג. למה אני צריכה להזהר משלומי? ["תגידי לי מי זה, אני נשבע לך, נטליה יפה שלי, הוא הצטער שהוא הכיר אותך!" חע, ששלומי יצטער שהוא הכיר אותי בגלל שהוא ירביץ לעצמו.... עסק משעשע..]

אז הראתי לו את הבלוג והוא אמנם לא יודע מה הכתובת ואיך להגיע אליו או מה הכינוי שלי, אבל הוא יודע שיש לי את המקום הזה קרוב לעשרה חודשים, והוא גאה לדעת שאני כותבת עליו. שאני תמיד איתו.

"כבר חשבתי שאת בוגדת בי.." הוא אמר בחיוך ונישק לי את הבטן, מקפיד לגעת במקומות הרגישים שלי [רק בגלל שאתם לא מכירים אותי באמת, אני מגלה לכם מהם: בטן, עצמות אגן, גב תחתון, כפות רגליים, רגליים, צוואר ועורף..] ולמקרה שתהיתם- הוא כבר גילה את כולם.

"נטליה שלי..." הוא לחש כל כמה רגעים, מלטף את הבטן, מנשק אותה ומעביר את ידיו מעלה ומטה לאורך גופי, ואז הפסיק את הלחשים, "אני אוהב אותך.." הוא אמר לבטן שלי, והיישר אליי את מבטו, "כל כך אוהב אותך שאת אף פעם לא תביני כמה. ואת האחת והיחידה שהצליחה להשכיח ממני את ההיא שאהבתי שנתיים. אני חייב לך את כל זה, את הצלת אותי, יפה שלי". כמובן שעל הביטוי 'יפה שלי', רציתי כל כך להגיד מילה או שתיים שבמצבים אחרים היו גוררים אותנו שוב לויכוח, אבל התאפקתי, התכופפתי אליו, לגובה הבטן שלי, "גמני אוהבת אותך, דובי.." אמרתי והדבקתי לו נשיקה מלאה באהבה ותשוקה מרטיטה, והוא הרים אותי ונשא אותי, מושיב אותי על הספה הקרובה כמו שמורידים בעדינות נסיכה....

ואני לא יכולה שלא לחשוב שברגעים ההם, בזמן ששלומי הוכיח לי את אהבתו, אופיר בישר לנעמה על אהבתו שלו...