כולי בושה, שני פוסטים! שני פוסטים בלבד בכל החודש האחרון שבלי עין, היו בו הרבה חופשים. מצטערת יקיריי, אבל פשוט אלה ימים לא נפלאים בשבילי. החופש עבר מהר מדיי ובלי שניצלתי אותו בכלל. חזרתי לביצפר יותר עייפה ממה שהייתי ועם מצברוח נמוך יותר מהטמפרטורות שהיו פה בחוץ.

את הקטע הבא, כתבתי באותו יום מקולל:

זוכרים שהבטחתי לכם שזה יגמר איתו ממש בקרוב? הבטחתי עוד בסוף הפוסט הקודם. הרי כבר ידעתי בדיוק מה יקרה ואיך ולמה. אפילו ידעתי מתי- ידעתי שזה יהיה היום. הרי הכל הלך כל כך חרא, שלא יכול להיות שלא יהיה משהו נוסף שיהרוס אותי. אז נשברתי. הוא כבר איבד אותי ואנחנו כבר היסטוריה, מצידי בכל אופן.

לשלומי היו המון אהבות גדולות לדברים שהיו מביכות אותי, פשוט הכי מביכות אותי בעולם. ובגלל שהן כל כך מביכות אותי, אני אזכיר רק אחת שנשמעת לי הכי פחות נוראית - לשלומי יש מן אהבה כזאת ל....התפשטות. כן, כל פעם שהוא היה מרגיש צורך להוריד ממנו את הבגדים, הוא היה עושה את זה. לא סתם אמרתי לכם שהוא ילד ושמצידי הוא תמיד היה ויהיה ילד. ודיברנו על זה עשרות פעמים, רמזתי לו שזה ממש מביך אותי, אבל..הוא המשיך. עד שנשברתי. לא יכולתי יותר.

קבענו היום בצהרים, אחרי שחזרנו מהכיפצובה עם הילדודס של המד"צים, שנלך בערב כולם יחד לעשות על-האש בגן מתחת לבית של ביש, אבל בגלל שהיו לי אורחים שהזמנתי במיוחד ומרחוק, הגעתי רק בעשר. כשהגעתי, כולם כבר היו שם וחגגו עם כמויות מסחריות של בשר, קטשופ, חומוס ומרשמלו.

החלטתי לדבר איתו, לספר דווקא לו את כל המצב המסובך שלי, ותאמינו לי, שהמצב שלי באמת היה מסובך.

היה לי חרא. הרגשתי [ואגב, אני עדיין מרגישה ככה] שכל דבר בחיים שלי לא הולך לי טוב ונהרס ואפילו הדברים שאמורים להפוך אותי להכי שמחה ומאושרת [כמו חבר] עושים לי את המוות.

אז ישבנו, תחת המנורה שעמדה ליד עץ האלון הענק ודיברנו שיחת נפש, כמו אלה שתמיד אהבנו, מהסוג העמוק. דיברנו על הכל- על חברים, על החברות שלי שאני לא מפסיקה לריב איתן ולהתרחק מהן, על ההורים, על המשפחה, עלינו, על כמה שפחדתי כשהוא התקשר אליי לפני יומיים בבוקר ואמר לי שהוא פתח את הראש ושהוא בטיפול נמרץ. אמרתי לו שהרגשתי שהתרחקנו, והוא אמר שזה רק בגלל החופש ושבקושי לא יצא לנו להפגש בגלל המכה בראש אבל שזה לא שינה אצלו כלום, שהוא אוהב אותי לנצח.

הוא ניסה לשכנע אותי לספר לו מה באמת יושב לי על הלב. הוא הרי ראה שכל מה שסיפרתי, הוא אפילו לא מעט ממש שישב שם. לכמה רגעים הרגשתי איזו קירבה אליו, כאילו אני חייבת לספר לו, אז סיפרתי רק שהתחלתי לעשן. אבל לא כמו פעם, סיגריה בשנה. עכשיו זה הפך לסיגריה ביום. והוא, זה שריח הסיגריות היה בעבר הלא רחוק חלק בלתי נפרד ממנו כמעט כמו הלב, מכיתה ד', מעיז להגיד לי שזה לא טוב לעשן. הוא! אתם מבינים את העניין? אחרי שאמרתי לו שזה עניין שלי, והוא הסכים, חזרנו לכולם.

ובאמת אחרי השיחה הרגשתי יותר טוב. הרגשתי שהכל מתחיל להראות בהיר ולהשתנות לטובה. אבל כמובן שלא, כי עשרים דקות אחר כך, הוא שוב התחיל עם השטויות האלו, והפעם, נשברתי. לא יכולתי יותר. צעקתי עליו, אבל כשהוא לא ענה, פשוט לקחתי את עצמי ועפתי משם. הוא רדף אחריי וכרע ברך, מתחנן שאני אסלח לו. אבל אני לא אדם סלחן, בכל ימי חיי לא סלחתי למישהו, למה שאני אתחיל עכשיו? כמו שכבר כתבתי פה לא פעם- סליחה נמדדת עם המעשים שלה, לא מספיק שאתם אומרים סליחה, במקרים כאלה אני פשוט לא שוכחת ולא סולחת.

אז הוא הבטיח שהוא ימשיך לשבת כאן, על הברכיים (למרות שיש לו איזה בעיה רפואית איתן, בעיה מספיק גדולה בשביל שיהיה אסור לו לרוץ), ולא אכפת לו כמה יכאבו לו הברכיים, עד שאני אסלח.

והוא ישב שם. וישב שם. וישב שם. וישב שם.

ארבעים דקות תמימות הוא כרע ברך ולא זז, את הכאב ראו על הפנים שלו, אבל הוא התעקש, כי הרי שלומי הכי עקשן שבעולם.

בהתחלה זה בכלל לא הזיז לי, מגיע לו. לא אכפת לי שכואב לו, שקר לו, שרע לו. לא מעניין אותי. לא אוהבת אותו בכלל ולא יודעת אם אי פעם אהבתי או שרק נסחפתי עם מה שידעתי שיעשה לי טוב.

אחר כך כשראיתי שהוא מתחיל להיות באמת לא בסדר, ניסיתי לדבר אליו, להגיד לו שיפסיק, שאכפת לי ממנו, שאני לא רוצה שהוא יפגע, ועוד לפני שיכולתי לשלוט בעצמי הדמעות כבר פרצו להן, כל אותן דמעות ששמרתי בתוכי בחודש האחרון.

הוא הסתכל עליי, מבין שאני בוכה כי באמת אכפת לי ממנו, בין אם אני אוהבת אותו או לא, וחייך.

"אז את סולחת לי, נסיכה?" הוא שאל.

"לא!" אמרתי קפואה, קפואה אבל בכל זאת עקשנית. "לא אכפת לי גם אם תשאר פה עד מחר!" אמרתי ובכל זאת נשארתי באותו מקום, עדיין באותו קפאון.

החיוך ירד ממנו, ראיתי שהוא מתחיל להתייאש ממני. ומהברכיים.

"אם את לא סולחת לי, אני קם, הולך ולא חוזר.", הוא הזהיר אותי, כאילו באותם רגעים פחדתי ממשהו. ידעתי שאם אני יאבד אותו, הוא יחזור אליי במהירות, כמו תמיד. אז הוא קם ויכולתי להשבע שעיוות של כאב עבר בעינייו הטהורות, אבל בכל זאת, הוא המשיך בניסיונותיו לקום, לא מזכה אותי במבט אחד קטן.

"אתה לא תסתכל עליי אפילו?" שאלתי, עדיין יושבת על הרצפה. "לא!" הוא אמר בטון שאף פעם לא דיבר איתו אליי. טון קר, כאילו אני זרה. אפילו לזרים הוא לא מדבר ככה! איך הוא יכול לדבר ככה אליי?

וכמו שהוא אמר, הוא באמת עשה. הוא קם והלך [טוב, יותר נכון – צלע...] משם.

ואני נשארתי מאחורה, החברים שלי עדיין בפארק שבו עשינו על האש. אף אחד לא חושד בכלום. לא יודע מה קרה עכשיו. והדמעות שוב חזרו אליי, כי אותה תחושת כוח שהייתה לי כמה רגעים לפני זה, נעלמה לה. עכשיו כבר לא הייתי בטוחה כל כך אם הוא יחזור.

כשחזרתי לבנות וסיפרתי שנפרדנו, הן לא האמינו. אישתי ושני רצו אחריו וניסו לשכנע אותו לחזור ולדבר איתי. אבל הוא רק בכה. ובחיים לא גרמתי למישהו לבכות בגללי. לאף נפש חיה, חוץ מלאמא.

אחרי זה ניסינו לדבר בפלאפון. אמרתי לו שאם הוא לא יפסיק עם השטויות שלו, אז הוא איבד אותי.

"אבל למה את מנסה לשנות אותי? אני לא יכול כשאת מנסה ככה!" הוא צעק. ואחרי ששתקתי כמה רגעים, אמרתי "אני ניסיתי להשתנות ולהתאים את עצמי אלייך ואל השטויות שלך במשך שלושה חודשים. שלושה חודשים, בנאדם! אתה יודע מה זה ואיזה תסכול זה? אין לי כוונות להמשיך יותר. אם אי אפשר ואתה לא מסכים אפילו לנסות להשתנות ואני לא הצלחתי, אז חבל על הזמן של שנינו. היה טוב, היה נחמד, אבל זהו. נגמר.." אמרתי, לא האמנתי שזאת אני שמדברת בחוסר רגישות הזאת. אבל כן, זאת הייתי אני, רעה מתמיד אבל גם אמיתית מתמיד. לראשונה בחיי דאגתי לאינטרסים שלי. ושלי בלבד.

אחרי זה מצאתי את המצית שלו ליד המנגל. לקחתי אותה ובשנייה שהגעתי הביתה, הסיגריה כבר הייתה בידיי. שאיפה אחת עמוקה לתוך הריאות הצילה את המצב. אחרי זה, בלילה, נזכרתי במילים של שני 'תני לו צ'אנס, אחד, קטן. את לא פיירית.' היא צודקת, חשבתי לעצמי. שלחתי לו הודעה "אני סולחת לך באמת ואוהבת אותך באמת. עשיתי טעות, תן לי עוד צ'אנס. תקבל אותי בחזרה?" והלכתי לישון עם לב קל. בבוקר ההודעה שאמרה "כן, אבל רק בגלל שאני אוהב אותך", חיכתה לי על הצג.

ריב ראשון.