קר. החורף חזר.
והחורף הירושלמי אפילו יותר קר. ואנחנו הרי גרים במדבר, אז הלילות מקפיאים.
אבל בכל זאת, התגעגעתי לחורף, למרות שמאז ומתמיד העדפתי את הקיץ.
הריח של הגשם הראשון, העלים היבשים שנמעכים, הרוח שלפעמים חודרת ושורקת, כל הבגדים העבים, המגפיים, הגולפים, העובדה שבחוץ קפוא אבל אני פה, מתחת לפוך, עם השוקו ביד.
החורף הביא איתו את תחילת עונת המבחנים. ועכשיו מבחנים זה לא סתם צחוק כמו בחטיבה, זה מבחנים שגורמים לך לחשוב 'חבל שאני לא יכול לחזור לגן...'. עד עכשיו, רובם הלכו דיי טוב, אבל יש כבר נכשל מובטח במתמטיקה. נהדר.
אבל החורף הביא לי איתו גם בשורות טובות. דברים השתפרו, השלמתי עם כל החברות שלי, ושלומי... טוב, שלומי זה כבר סיפור בפני עצמו:
הרבה פעמים קורים קטעים כאלה, ששלומי מחבק אותי או מנסה לנשק אותי מול כולם ואני זזה. לא יודעת, פשוט לא נעים לי ככה מול כולם. והוא יודע את זה. וכולם יודעים את זה. אבל אני יודעת שזה בכל זאת פוגע בו, אני יודעת שהוא מרגיש כאילו אני מתביישת בו.
וגם הרבה פעמים קורה ששלומי אומר לי מול כולם שהוא אוהב אותי ואני עונה לו שזה לא נכון או שאני לא. וזה הכל בצחוק, אבל הוא כל כך נפגע מזה, והוא לא מהטיפוסים שלוקחים ללב שטויות, רק דברים אמיתיים, אבל לפעמים אני רואה את כל האכזבה בעיניים שלו. והוא שותק. הוא יודע שהציניות הוא הסימן המובהק שלי. ואני מנסה להגיד שזה סתם בצחוק ועד הפעם הבאה שאני אומרת את זה, אני כבר שוכחת שזה פוגע בו.
ערב אחד, כשאני והוא דיברנו באייסי והמצברוח שלי לא היה משהו, הוא הפסיק את השתיקה שלו.
"אני אוהב אותך!"
"=/ אתה לא!"
"זה לא מצחיק! אני מדבר ברצינות.."
"חחח =] כן כן, ממש ברצינות..
=/ אני עייפה. והבית שלי בלבד. נראה לי שאני הולכת לישון עוד מעט.."
"לילה טוב. אני דברתי עכשיו ברצינות ואת........ עזבי! יאללה לילה טוב. תשני טוב. אני מקווה שיהיה לך מחר מצב רוח טוב שלא כמו עכשיו.. ביי"
"נו, אתה יודע שזה בסתם, אני צוחקת... מה אתה לוקח ללב?
אני אוהבת אותך מאוד מאוד מאוד, זה עדיין לא ברור לך?."
"אני באמת מקווה שזה ככה אבל אחרי מה שאת עושה לי אני מרגיש כאילו שאת לא צריכה אותי! שאת משתמשת בי! אני מצטער אבל זה מה שאני מרגיש, כל הקטעים האלה שאת לא מאמינה לי... אני לא יכול ככה! אני בן אדם שלוקח ללב! ככה זה ואני אוהב אותך בכל הלב שלי ותראי מה אני מקבל?! חרא בפרצוף! ואני לא מתייאש ממך! אני מנסה להיות יותר טוב! ו...........אני מנסה ומנסה וכלום! אותו חרא!"
":( סליחה. זאת באמת לא הייתה הכוונה... גמני אדם שלוקח ללב אבל כשאני בטוחה במשהו, אני פשוט בטוחה בו.. ואם היית בטוח בזה שאני אוהבת אותך, אני חושבת שגם אתה היית מקבל את זה ולא לוקח ללב את כל השטויות שאני אומרת.
ואני אומרת את הכל בציניות, כי לא נעים לי להגיד ככה מול כולם מה שאני מרגישה, אני לא טיפוס כזה.. מאוד נדיר אם אני אומרת לך שאני אוהבת אותך מול כולם.. זה קורה רק כשאנחנו לבד.. וגם אז אני מתביישת.. מה אני אגיד לך? ככה אני, אני ביישנית וצינית ותמיד אני אהיה ככה ותמיד הייתי ככה.."
"עכשיו אין לי מה להגיד..
אחרי 3 חודשים אני מתחיל לחשוב שבאמת יש תקופה כזאת, כמו שסיפרו לי עליה. שהתקופה הזאת הורסת הכל! את כל החברות ומערכת היחסים..
ואני נכנס לדיכאון ואני שונא להיות בדיכי. ואני מרגיש חרא וזה הורס לי את החיים ועכשיו, כשאני רושם לך את זה, אני מתחיל לבכות ואת יודעת שאני גם שונא לבכות ושאני אדם שלא בוכה סתם..!"
":'(
מצטערת, אין לי מה להגיד.
למה לא אמרת לי שזה ככה? אני פשוט לא ידעתי.. חשבתי שאתה מקבל את זה בצחוק בדיוק כמוני...
רוצה לקפוץ אליי ושנדבר?"
כשהוא הגיע אליי, השעה הייתה כבר 7, וביקשתי סליחה ובכיתי. והוא המשיך לדבר ולהתפרק ובסוף בכינו אחד על הכתף של השנייה ובזה הכל הסתיים. מאז יש שקט. שלווה מסויימת. אני מקווה שהיא תימשך..
והיום, 4/11, זה בדיוק רבע שנה שלנו יחד. רבע שנה. זה פשוט זמן לא נקלט.
בחיים לא הייתי כל כך הרבה זמן עם מישהו. זה נשמע לי כל כך בלתי אפשרי לסבול ככה אחד את השני כל הזמן. אבל עכשיו כשאני איתו, אני לא מרגישה את הזמן, כאילו הוא נעלם לו, יחד עם הקיץ.
ולי ולמירית יצא לדבר באותו בוקר בשיעור ביולוגיה.
"רואים שהוא מת עלייך, שהוא פשוט חיי בשבילך.." אמרה בחיוך חולמני, כאילו נזכרת בקטעים מסיומים ומעבירה אותם בראשה כמו סרט ואז היא הוסיפה "אבל..." שכזה ושתקה.
"אבל מה?" שאלתי.
"לא יודעת," היא אמרה, "פשוט, אני נראת כל כך רחוקה ממנו, כל כך לא אוהבת, כאילו את נמצאת איתו לא בגלל שאת אוהבת אותו. ואני יודעת שאת אוהבת אותו, אבל...זה נראה כאילו משהו עוצר אותך.."
הנהנתי. ביני לבין עצמי ידעתי שבאמת משהו עוצר אותי, משהו מאז ומתמיד עצר אותי, מהרגע שנחשבנו לזוג. אף פעם לא נסחפתי איתו, אף פעם לא הרגשתי שהחיים שלי תלויים בו ושאני לא יכולה בלעדיו. אני אוהבת אותו, כן. לא בטירוף שהיה עם אופיר, אבל אוהבת אותו. טוב לי איתו. אבל, זה באמת כאילו משהו חסר לי. ואני באמת מנסה להיות שלו ואיתו תמיד ולדבר איתו ולנשק אותו ולהרעיף עליו את כל האהבה שהוא נותן לי, אבל לפעמים זה נראה לא מספיק.
וחשבתי שאולי, אבל רק אולי, אני לא באמת אוהבת אותו. ואתם יודעים מה אומרים...? שיודעים כמה אתה מעריך מישהו, רק אחרי שעוזבים אותו, וחשבתי אולי להפרד ממנו. אבל העובדה שבכל פעם שאנחנו נפגשים הוא מאמץ אותי חזק לליבו ומזכיר לי שהוא לא יכול בלעדיי, שוברת לי את הלב. איך אני יוכל לעזוב אותו? הרי שמעתי כמה הוא בכה בפעם ההיא שרבנו. אני לא רוצה לפגוע בו, בכל זאת, יש לי הרבה אליו.
"אולי יש לך... מממ.. עדיין משהו כלפי אופיר?.." מירית העירה אותי מהמחשבות שהתרוצצו בראשי.
"לא!" עניתי מייד, 'ברור שלא!' חשבתי לעצמי, 'אופיר? עכשיו אופיר? אין מצב. גם לא חשבתי עליו הרבה זמן... זה לא יכול להיות אופיר..'.
היא הסתכלה עליי במבטה הבוחן, ואחרי שלא הצליחה להבין משהו, בינה לבין עצמה, ויתרה והמשיכה גם היא לחשוב.
"בכלל.. עם מי הוא עכשיו?" היא שאלה, מסתכלת לעברי שוב. "עם נעמה.. החמודה הזאת.." עניתי, מחייכת ביני לבין עצמי. "ההיא שהייתה שנה שעברה ב-ט'3?" היא שאלה.
"כן, כן.." אמרתי. "איך לא מתאים..... זה רציני ביניהם בכלל?" היא העירה בזלזול מסויים.
"כנראה.. זה מה שהבנתי ממנו, בכל אופן. מה אני אגיד לך? שיהיה להם בכייף. שניהם מקסימים, ואם תחשבי עליהם טוב, את תראי שהם ממש מתאימים ביחד.. את פשוט לא רגילה.."
"העלמות שבשורה האחרונה, תואילו בטובכן לחזור לשיעור שלי?" שאל דודי, המורה לביולוגיה, בחיוכו הביישן, וקטע את שיחתנו.
השעה הייתה המוקדמת לכל הדעות, שבע ורבע בבוקר, בקניון שגם ככה היה שומם בכל שעות היום, היה אפילו יותר שומם בשעה זו של היום.
חוץ מכמה שומרים מנומנמים שהחזיקו בידיהם הבוטחות את כוס האספרסו של הבוקר שעליה התנוסס בלבן על גבי אדום 'ארומה', לא היתה שום נפש חיה.
לעברו של סניף הדואר שהיה סמוך ל'ארומה' התקרב אדם.
שיערו החל לנסוג אחורה ולהאפיר.
הוא לבש חולצה אפורה שהיתה גדולה עליו במידה אחת, מנסה להסתיר את כרסו הקטנה שגדלה עם השנים שעברו וחגורתו דאגה לטשטש אותה אף יותר.
מכנסו השחור האלגנטי הובלט על ידי נעלי העור השחורות שהיו גם הן אלגנטיות.
משקפיו נראו כאילו נולד איתן מאז ומתמיד.
תווי פניו שנחרטו עמוק בעורו ועיניו העדינות והחודרות העידו על חוכמתו ותבונתו.
הדרך בה נע והתנהג סימנו על גדולתו וכוחו.
מילותיו וצעדיו הקרינו שליטה והצלחה.
היה בו משהו אדיר שגרם לכל אדם לתת לו כבוד עוד מבלי שהכיר אותו.
לידו עמדה נערה. אולי אישה, לא היה אפשר לזהות.
שיערה הארוך נע בתאום מדיוק לצעדיה הגאים.
היא לבשה גולף בצבע שמנת שהדגיש את פנייה העדינות ואת שיערה הבהיר וגם את הבטן הקטנה שלה, בטן שנדמה כי רק היא שמה לב לקיומה.
מכנסי הג'ינס המשופשפים שלבשה נראו כאילו נתפרו בדיוק בשבילה.
מגפי העור השחורות שנעלה השמיעו את קולותיהם.
קולות הנקישה של עקביה נתנו בה בטחון מסוים ולסובבים אותה הם נתנו רק עוד מעט התפעלות.
ראשה הורם בגאווה כזאת, כזאת שעצרה את נשימתה שלה.
עיניה החומות הראו את כל הרע שעבר עליה אך כעת נראה היה כי פניה המאופרות קלות קורנות מאושר.
הם נעצרו ליד הדואר והיא הוציאה מתיק הלימודים האדום שהיה על גבה מעטפה חומה וגדולה.
"בוקר טוב," אמר האיש בקולו הבוטח וחייך לעובד הדואר. עובד הדואר אמר גם הוא בוקר טוב והגניב מבטים לעבר הנערה, מדגיש את הבוקר טוב שכיוון אליה. היא חייכה אבל לא אמרה דבר.
היא הגישה לו את המעטפה והאדם שהיה איתה הוסיף "זה לדואר אקספרס, כמה שיותר מהר לנתניה".
בתוך המעטפה החומה נמצאו כל המסמכים הדרושים כדי לסכם את הפרטים האחרונים.
היא חייכה, מאושרת מתוכן המעטפה. נותנת חיבוק לאדם שהיה איתה ואומרת לאותו אדם שבעצם היה אבא שלה "תודה, באבי!".
היא בקושי בת 15 וכבר הולכת להגשים את חלום הילדות הרחוק שלה.
היא תגשים את עצמה, כי הרי דיי ברור לכולם, וגם לעצמה, שזה היעוד שלה.
היא חייה בשביל להגן על כולם ותמיד מקשיבה לשני הצדדים.
היא תמיד חושבת ומשיבה בהגיון.
עוד כשלמדה ביסודי "חוק ומשפט" תמיד הוצבה בתור עורכת הדין הראשית.
כי גם למורה שלה לא היה ספק שיש לה עתיד.
הלימודים שלי במשפטים מתחילים שבוע הבא באוניברסיטת הר הצופים.
ומשום מה כל האנשים בחיים שלי קיבלו את זה כמובן מאליו.
פחות מתשעה אנשים התקבלו מהבית ספר שלי, זה לא מספיק גדול בשביל לשמוח בשבילי?
ופתאום, המחשבה על האוניברסיטה גורמת לי להרגיש כל כך קטנה...
אבל גם כל כך גאה...
ועכשיו חשבתי על כל הפוסט הזה, אחרי שקראתי אותו ותיקנתי בו כל מה שלא אהבתי, חשבתי על הקטע עם שלומי, והגעתי למסקנה שרק עכשיו נקלט לי שיש לי בידיים המון כוח. ובתוכי אני יודעת כמה אני אוהבת כוח, מכורה לכוח. וכוח זה דבר לא טוב, הוא מרעיל אותנו, גורם לנו לעשות הכל ולהכאיב לכולם בשביל להשיג אותו ולהרגיש אותו.
ואיפשהו בתוכי אני מודעת לזה שאני הכוח של שלומי, ממני הוא שואב הכל. ובדיוק באותה מידה אני יודעת שיש לי כוח בידיים לקום ולעזוב אותו ולהרוס אותו. אבל למה לי? ואיזשהו קול בתוכי לוחש 'ובעצם, למה לא?'
ופתאום החל להתנגן לי בראש השיר הזה של עברי.. הבית הראשון שלו כל כך מתאים לחלק עם שלומי, הוא מראה כמה כוח יש לאדם בזכות האהבה שיש למישהו אחר כלפיו והפזמון מראה כמה אנשים אוהבים ומתלהבים מההרגשה של הכוח, כמו ילדים קטנים, כמה הם מרגישים חזקים איתו, כל כך חזקים שאפילו הכוכבים נדלקים בשבילם. והמשפט האחרון, מתאים לחלק השני של הפוסט, שיש לי חלום.
ומוזר שאף פעם בעצם לא הבנתי את השיר הזה כמו שאני מבינה אותו עכשיו...
"כמה כוכב, כמה רוח,
וכמה שיכור מרגש הכוח.
מאהבה, לא מבטן כואבת,
כמה כוח לקום וללכת.
ויש לי ענן שקוראים לו על שמי,
והרבה כוכבים שנדלקים רק בשבילי.
כמו ילד שחי בתוך סרט,
בעיירה קטנה, בארץ אחרת,
ויש לי חלום..."
שבת שלום
וחורף נעים וחמים...
=]
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
