ולמה את עושה את זה?

למה את חייבת להרוס את כל מה שטוב לך?

למה את לא מסוגלת פשוט לקבל את האושר הזה וליהנות ממנו?

למה כשהאושר הזה נעלם את לא מפסיקה להגיד שאת רוצה אותו בחזרה? זה לא קרה באשמתך?

למה לעזאזל, כשהעולם שלך הכי מושלם שהוא אי פעם היה ואי פעם יוכל להיות, את חייבת לקום ולבדוק את הגבולות שלך?

למה את חייבת לבדוק את הגבולות של האנשים שאיתך - אלה שהכי אוהבים אותך בעולם, אלה שלא יכולים בלעדייך ואלה שאת לא יכולה בלעדיהם?

למה את חייבת להכאיב להם?

למה את מתעקשת לפגוע בהם בכל פעם מחדש?

מה את מנסה לבדוק בזה?

אם הם ישארו איתך? אם יש לך את הכוח הזה?

איך זה שרק לך מתעוררות מחשבות כאלה שאומרות לך להשתמש בכוח שלך לרעה? לנצל אותו, להרוס לאנשים אחרים?

למה את לא מסוגלת להפסיק את השטויות האלה?

למה את לא מסוגלת להתבגר?

למה את מזלזלת באהוב שלך? באהבה שלך?

למה את לא סומכת עליו?

למה את לא מספרת לו כמה שאת אוהבת אותו?

למה את חייבת להמשיך להסתכל אל האיש ההוא מהעבר במקום אל האיש הזה שבעתיד?

את לא יודעת מה יקרה?

בסופו של דבר, את תיפַגעי.

את תיפַגעי כל כך, וגם כל כך תפגְעי, בעיקר בחברים שלך.

כל כך יכאב לך ששוב בגדת בהם ושוב הכאבת להם.

בסופו של דבר, את תהרסי את עצמך.

אז למה את בכל זאת ממשיכה לעשות את זה?

שלומי,

למרות שאף פעם לא ייצא לך לקרוא את זה,

רציתי שתדע כמה שאני אוהבת אותך.

כמה שאני לא יכולה בלעדייך.

כמה עצוב לי בכל פעם שאני רבה איתך.

כמה טוב אתה גורם לי להרגיש.

ואחרי שמעולם לא הרגשתי מה זה אהבה הדדית,

קיבלתי אותה בדרך הכי יפה שיש,

זכיתי בך.

זו תקופה מוזרה שכזו, שבה אני מרגישה כאילו כל הדברים באים לסגור מעגל, כאילו אני סוגרת את כל המעגלים שאי פעם היו בחיים שלי וסוגרת בכלל את החיים האלה. כמעט כאילו החיים האלה שלי, מתקרבים לסופם.

היו המון דברים, כאלה שטותיים וכאלה יותר חשובים, על אלה שיותר נגעו בי, החלטתי לפרט. יש כאלו שיגידו שזה סתם צירוף מקרים... אני לא מאמינה בצירוף מקרים, הכל גורל, הכל כבר כתוב ולכל דבר יש סיבה ברורה.

שלומי התקרב לאופיר וכיבד אותו חיבוק [נו, אתם יודעים, מאלה של הגברים עם הטפיחה על הגב!] ואחר כך אני נתתי לו חיבוק [נו, אתם יודעים, מאלה שיש בהם מגע כזה אוהב וחמים!] וקצת פטפטנו, שלושתנו. ונעמה התקרבה והוא נתן לה חיבוק [נו, אתם יודעים, מאלה של זוג שבאמת אוהב!].

כשההפסקה כמעט נגמרה, סיכמנו והבטחנו אני ואופיר ש"נשמור על קשר". בדרך כלל, לא היינו שומרים בכלל על קשר, תמיד או שהיינו שוכחים או ש..לא היינו רוצים[?!].. אבל הפעם, היה משהו קצת שונה בדרך שבה אמרנו את זה. כאילו הסתכלנו אחד על השני ואמרנו יחד "ו...נשמור על קשר.." כאילו זה דיי ברור לנו שזה כבר לא יקרה, אבל בכל זאת כבר השלמנו עם זה.

והיום בשעת חלון ישבנו הקבוצה המקורית מהחטיבה, כמעט כולם.

אני, אישתי, אורטי, אורי ואבירן.

רק שלושה אנשים היו חסרים לי – אופיר, עופרי וביש.

ואנשים אחרים תפסו את המקום שלהם – שלומי, לאה ושני.

המעגל הראשון נסגר.

שעתיים אחר כך, התייצבנו אני, אישתי, אורטי ושני בבית של אורי, מוכנות להתכונן למבחן בגיאוגרפיה. אהמ, "להתכונן" או כמו שהמורה שלי להיסטוריה אוהב להגיד – "כשמתכוננים למבחן יחד, לא לומדים. בהתחלה יושבים לפחות שעה ומרכלים על המורה ואחרי זה קצת עוברים על החומר, ובגלל שיש קטעים מצחיקים, זוכרים משהו פה ושם...". אז [אחרי כמובן שריכלנו על המורה] הגענו לשיחה כזאת שבה מגלים הכל. והרגשתי שזה הרגע לספר להן.

אורי כבר יודעת הרי, ואני כבר הרגשתי איך התגובה של החברות הקרובות שלי קרבה וכואבת. היה ברור לי שתהיה שם היסטריה, אובר-רגישות ודמעות, כי מה לעשות, ככה החברות שלי. אבל לא ידעתי איך להגיד להן את זה בכלל, הרי הרגשתי איך זה הולך לשבור אותן. ואותי.

"אני לא יודעת...איך...להגיד את זה.." פתחתי ואמרתי. "נו, מה?" הסקרנות שלהן גברה, "את בהיריון?!" הן צחקו ואני הפסקתי לחייך, וכאן הלחץ שלהן נכנס. "מה?! שלומי?!?" וכשחזר החיוך שלי, הן הבינו שסתם דיברתי. "אז מה זה?" המשיכו.

"נראה לי שפשוט מספיק שאני אוציא משהו מהתיק שלי כדי שתבינו..." אמרתי. התקרבתי לתיק האדום שלי והוצאתי מתוכו את הסיגריה-שאמורה-לגמול-מסיגריה ששלומי הביא לי.

בדיוק שעתיים לפני זה, אחרי הפעולה במד"צים, שלומי ואני ישבנו לשיחה. הוא התחנן לסליחה, אמר שעובר עליו השבוע הכי רע בחיים שלו ושהוא יודע שלא מגיע לי שהוא יתייחס אליי ככה, למרות שהוא חושב שאני יותר מדיי קשה איתו.. ואחרי זה הוא אמר, "לכבוד החודש השלישי שלנו..", חייך והוציא מתיקו 4 "סיגריות" שאמורות לגמול אותך. "זאת הבקשה היחידה שלי ממך, אני מתחנן! את פשוט לא יודעת מה את עושה לעצמך ואיך זה קשה אחר כך להגמל!"

עוד לפני שהסתובבתי עם ה"סיגריה" ביד, אישתי שאלה בנימה משועשעת "את מעשנת?".

כשהסתובבתי עם הסיגריה ביד, היא החווירה. העיניים שלה נהיו אדומות. הדמעות זלגו מהן כמו ים. "אבל...אבל איך?! את?! זאת שתמיד אומרת כמה זה לא טוב לעשן?!" היא יבבה. הסתכלתי עליה והעיניים שלי גם האדימו. ידעתי כמה היא התאכזבה ממני עכשיו. כמה הכאבתי לה. כמה קרעתי אותה.

מצבן של אורטי ושני היה שונה, אפשר להגיד עליהן המון בעניין של רגישות, אבל בכי היסטרי, זה לא הצד החזק שלהן. שתיהן ניסו לעשות לי שטיפת מוח בזמן שאישתי ישבה בחוץ וניסתה להירגע.

אחר כך היא לא דיברה איתי כמעט כל הערב, אבל בסוף נכנעה כשביקשתי חיבוק ואמרתי משהו שהצחיק אותה. "את כועסת עליי?" שאלתי. "מאוד..." היא אמרה. "אני יודעת.." עניתי,

"אבל, דירבאלק, שום מילה, כן?" הוספתי, נזכרת שלא השבעתי אף אחת מהן לשתיקה סופית. "מה פתאום שום מילה?" היא ענתה, "ככה אני אוכל לאיים עלייך בכל פעם שתפסיקי את הגמילה....".

המעגל השני נסגר.

"הכי גאים שיש", למי שלא מכיר, הייתה אחת הסדרות היותר טובות [חוץ מ'סקס והעיר הגדולה'] שיצרה הטלוויזיה לאחרונה, לדעתי בכל אופן. היא הציגה את חייהם של כמה וכמה הומוסקסואלים וגרמה ללא מעט אנשים לצחוק משוחרר או שיזלגו להם דמעה או שתיים, בין אם מהזדהות או סתם מרגש של חיבה והבנה.

הפרק האחרון ששודר לפני כמה ימים, כבר עמד להגמר. על המרקע, דמויותיהם של הזוג היפה ביותר, נפרדים או מתנשקים שוב. על המרקע של המחשב, ריצדה הודעה חדשה, מידיד יקר שלי. היה לו משהו חשוב לספר לי. מוזר, חשבתי, ובכל זאת הקשבתי.

"אני..הומו.." הוא כתב.

-שתיקה-

"לעזאזל, אתה רציני?! גדול!!!" כן, תגובה לא רגילה במיוחד, אבל זה רק בגלל שאני ממש מכבדת אנשים שיצאו מהארון, בעיקר בגיל כמו שלנו. אתם יודעים כמה אומץ זה דורש?!

"וואו, איזה תגובה! כן, אני כבר יודע מכיתה ו', אבל רק עכשיו סיפרתי לכולם...".

ובזמן שהוא סיפר לי את כל הפרטים, ופטפטנו כמו שתי זקנות, הבנתי שהוא כל כך מזכיר לי את אותם הגאים שעכשיו אני רואה בטלוויזיה שליד המחשב. הוא כל כך מזכיר אותם, וזה רק מוכיח לי איזה אדם מדהים הוא. ולחשוב שבהתחלה בכלל לא סבלתי אותו...

המעגל השלישי נסגר.

לפני שלושה ימים, אורטי הייתה עצובה, באווי שלה נכתב "למה ה'?" בהיסטריה שלא רגילה לה. כשביררתי מה קרה, גיליתי שאמא של חברה ממש טובה שלה, נפטרה מסרטן.

זה מוזר, כי באותו יום בדיוק, כשהלכת לרופאת השיניים בבית החולים של אמא, נכנסנו למעלית עם עוד ארבעה אנשים.

אחות שמנמנה ומחוייכת, שלצידה עמד אינקובטור ובתוכו שכב תינוק קטנטן וטרי, הישר מהבטן של אמו. לידם, עמד אח במדיו הלבנים, שסחב מיטה של אדם מבוגר, אפילו זקן. הוא שכב על מיטתו, העיוותים שבפניו מעידים על ייסוריו. כשהבטתי על הדפים שבהם היה כתוב על מצבו, נכתב כי הוא חולה סופני ושהודעה למשפחה על מצבו הקשה, כבר נשלחה.

וממבט מהצד, היה נדמה כאילו אלוהים החליט שדווקא שניהם יכנסו למעלית הזאת שיש בה את שתי הקצוות של החיים – הלידה, ההתחלה של הכל והמוות, הסוף של הכל.

בסופו של דבר, הכל מתחיל ונגמר מתי שאנחנו מחליטים.

המעגל הרביעי נסגר.

וכבר נמאס לחיות בבית.

ההרגשה היא שכמה שאני מנסה לעשות דברים יותר טוב, ככה אני פחות מקבלת על זה הכרת תודה.

אני טיפוס מאוד חם. את האנשים שאני אוהבת אני אשאל מאות פעמים ביום אם הם אוהבים אותי. וכשאנשים עונים לי "לא!", אז בדיוק כמו שלומי, גם אני נפגעת. לפעמים, הם פשוט לא מבינים עד כמה.

ומשם מתחילים הריבים האלה.

אני שמחה שהשלמתי עם שלומי,

אז אני שואלת אותם אם הם אוהבים אותי,

והם עונים "לא!" ציני שבכל זאת פוגע.

ואז אני מאוכזבת מהתשובה שלהם,

אז אני כועסת,

וכשאני כועסת, אני לא עושה מה שהם מבקשים

והם שוב מעירים לי "בשבועות האחרונים כל כך השתנת, ואני לא אוהב את זה. תתחילי להשתנות בחזרה. ברור?".

והראש מתפוצץ.

וכבר אין כוח להתמודד עם כל הדברים.

ויש סיגריות שיושבות עמוק בארון ומחכות למצית של שלומי שידליק אותן.

ואז למחרת כשאישתי שואלת אם הפסקתי, אז אני משקרת ואומרת שכן.

ואז אני מתאכזבת מאיך ששיקרתי לה.

ואז הכעס יוצא שוב על שלומי.

ושוב שלומי לא עונה לי ולא רב איתי בחזרה.

ואז אני שוב חושבת על אופיר.

ואז אני מתגעגעת אליו ולריח שלו.

ושלומי שולח הודעה מתוקה,

ואז אנחנו משלימים.

ושוב, כשאני שמחה אני שואלת אותם אם הם אוהבים אותי.

והמעגל החמישי והאחרון נסגר.

תכף הכל יגמר. 

When you try your best but you don't succeed
When you get what you want but not what you need
When you feel so tired but you can't sleep
Stuck in reverse
 
And the tears come streaming down your face
When you lose something you can't replace
When you love someone but it goes to waste
Could it be worse?
 
Lights will guide you home
And ignite your bones
And I will try to fix you
 
[השיר החדש של קולדפליי,
הכי נוגע שאפשר, שימו לב למילים..]
 
 






תמונה שלו ושלי מהיום האחרון בקורס מד"צים,
אחרי הנשיקה, אחרי שהפכנו להיות חברים.
כל הזכויות לטמטום שמורות לאישתי שצילמה את התמונה מול השמש...
[סורי גם על האיכות הגרועה.]