ואז אני שומעת את אמא מדברת למישהו,

אומרת לו שאני כבר לילות שלמים שוכבת,

שוכבת על הרצפה, ובוכה,

בוכה ולא מוציאה מילה.

אם שלומי עשה בי משהו, זה שינוי.

נכון שבהתחלה הייתי שמחה ומאושרת,

אבל אחרי זה, זה היה סיוט.

הוא הפך אותי מאדם פתוח ואוהב,

לאדם סגור ושתקן.

ואני מצליחה לקרוא את השפתיים שלה,

השפתים של אמא,

והיא מבקשת שאני אספר לה הכל.

ואני מנסה לענות לה,

אבל אי אפשר.

משהו לא נותן לי.

"היא לא אומרת כלום,

לא מספרת כלום.

רק לפעמים בלילה בוכה קצת,

אבל לא אומרת כלום."

וחברות שלי ניסו לדבר איתי,

ניסו להזהיר אותי ששלומי יעזוב אותי.

אמרו שכדאי שזה יבוא ממני,

ואני רק אמרתי "למה? בשביל האגו?!"

ואני יודעת שזה לא רק זה.

כי בלי שום קשר לאגו ומשחקים דבילים,

אלה שנקראים משחקי כבוד, לא יכולתי.

הרי במו עיניי ראיתי איך הוא ירד על ברכיו,

אומר שבחיים לא יעזוב אותי,

וברגעים ההם הבטחתי לעצמי

שהפרידה הזאת לא תבוא ממני.

ומאז אני סגורה, נותרת שקטה,

על הרצפה של החדר התכלת שלי.

ואמא מנערת אותי,

מנסה להוציא אותי ממה שנכנסתי אליו,

אבל כלום לא עוזר.

שבועיים שלמים אני מתחננת לאלוהים,

מתחננת אליו שיגמור עם זה,

שזה יבוא ממנו,

שאני לא אהיה זאת שתגמור עם הכל.

"דיברנו כל היום,

סיפרנו לה הכל.

והיא סגורה בחדר, בשקט,

ולא אומרת כלום."

וביום ההוא שנשברתי ולא יכולתי יותר,

ביום המקולל ההוא שלא הגעתי לבית הספר,

טלפונים מכל העולם.

ואני שומעת את הצילצולים,

עדיין שוכבת על הרצפה,

שותקת. בוכה.

ברגעים ההם עוד לא ידעתי למה אני בוכה,

אמרתי תירוצים להורים, כשהצלחתי לדבר.

אבל לחברות שלי מה אני אגיד? הן ידעו שאני משקרת.

ובכל זאת, הרגשתי מה שעומד לקרות,

עוד כמה שעות תמימות.

"וכל היום, כל היום,

אנשים מתאספים, שואלים, מדברים המון.

וכל היום, כל היום,

מנסים סיפורים ותפילות, מנסים הכל."

יום לפני שהם יצאו לטיול השנתי,

הוא רב עם חברה שלי,

והיא כנראה הרביצה לו.

אז כעסתי עליה וניסיתי לעזור לו.

אמרתי לו שאני ישים לו מים קרים

בשביל להוריד את הנפיחות.

והוא רק צעק שהם לא קרים,

וכשניסיתי לדבר, הוא שוב צעק.

אז קמתי והלכתי.

ואחרי זה הוא שלח הודעה לפלאפון,

כתב שהוא אוהב אותי.

אז כתבתי שיופי, ושאני כועסת.

והוא רק כתב שזה באשמתי.

אחרי זה, כשנפרדנו לפני הטיול,

הזכרתי לו שהוא לא יראה אותי הרבה זמן,

והוא "עשה לי טובה" ונתן לי חיבוק.

אחרי זה הוא הסתובב והלך, לא אומר כלום.

בערב, רבנו שוב באייסיקיו.

הוא התלונן שאני מתעצבנת מכל דבר,

אני במחזור, טיפש, מתי תבין את זה?

ולא רציתי להכנס לריב,

אז פשוט כתבתי "טוב" ושתקתי.

את שוב כועסת, את רואה? הוא כעס.

אז אמרתי לו שהוא כנראה לא מכיר אותי,

כדאי שהוא יחשוב בטיול אם הוא רוצה אותי

אם הוא רוצה להיות שלי עדיין.

והבטחנו שלא לדבר, לתת לחשוב.

והוא לא ענה, רק כתב שאני מפריעה לו,

שהוא רוצה ללכת לישון מוקדם.

אני מפריעה לו, אתם מבינים?

מחברה הפכתי להיות מטרד.

ובכל זאת, התגעגעתי אליו, ראו עליי.

אז ביום הראשון של הטיול, שלחתי הודעה,

שלמרות מה שאמרנו, אני מתגעגעת.

והוא לא ענה.

שאלתי את טומי אם יש אצלהם קליטה,

הוא אמר שכן.

שאלתי אם שלומי לקח את הפלאפון,

הוא אמר שכן.

שאלתי אם הוא דיבר עליי או שאל,

הוא אמר שלא.

אז שלומי התעלם ממני כל הימים,

לא דיבר ולא התקשר.

ביום חמישי כשהוא חזר הביתה

ואני חזרתי מהאוניברסיטה,

הוא ביקש להפגש.

נפגשנו במקום שלנו,

שעכשיו הוא מקום מקולל.

הוא בא והשעין את ראשו על כתפי.

וכבר ידעתי מה הוא רוצה להגיד.

אז אמרתי לו שיגיד כבר,

והוא הלביש על פניו מבט מצטער,

ואמר שזה לא באשמתי, זה הכל הוא.

שאני עזרתי לו, שאני היחידה שהצליחה,

שהצליחה להשכיח ממנו את ההיא.

שאותי הוא אהב באמת.

שבהתחלה הוא היה איתי מאושר.

אבל השבועיים האחרונים היו בשבילו סיוט.

ואז הוא אמר שחשוב לו שאני אשאר בחיים שלו,

להשאר ידידה שלו ושהוא יהיה גם עם החברות שלי.

 [הכל הוא. הוא חשב פעם מה עבר עליי? ואם אני רוצה בכלל?]

איך אני יכולה להשאר ידידה שלך?!

כשאני מתקרבת אלייך,

מתוך אינסטינקט אני מנשקת אותך.

אז מה אתה מצפה? שאני אתן לך חיבוק?

והדגמתי עליו את החיבוק.

והוא חיבק אותי חזק חזק.

ושוב נשברתי, והדמעות ירדו ממני.

ונשארנו ככה מחובקים.

מכאן רוב השיחה הייתה שתיקות,

אני בכיתי בלי קול והוא הביט בי,

הוא ניסה בכוח לבכות,

אבל מה לעשות?

כשזה לא כואב, זה לא כואב.

והוא אמר שהוא רוצה שלפחות אני אדבר איתו,

והבטחתי לו שזה לא יקרה.

אז לפחות שלא יהיה יחס קר, הוא התחנן,

אמרתי לו שיתכונן, כי המילים האלה הן האחרונות,

ואולי הוא גם יקבל חיבוק.

ואחרי עוד כמה שתיקות,

קמתי ושלחתי אליו את זרועותיי לחיבוק אחרון.

והוא הסתכל עליי שוב,

מושך אותי לחיבוק גדול אליו.

והריח שלו נדבק לשלי.

וכאב לי לעמוד שם ככה.

וכשהפסקתי את החיבוק,

הוא ניסה לנחם אותי ולנגב את הדמעות.

ושפתותיו התקרבו לשלי,

הנשיקה האחרונה.

ובאמצע הנשיקה שהוא יזם,

הוא עצר אותי ואמר שהוא לא מסוגל.

הסתלקתי משם,

אחרי הפעם האחרונה שהוא השפיל אותי.

הסתובבתי ברחובות העיר הרדומה,

ואני בוכה.

ואנשים מבוהלים עוברים לידי,

שואלים מה קרה,

ואני רק מנופפת בזרועותיי, וממשיכה.

והגיע הכביש, ואני לא מסתכלת.

אני מיואשת מדיי.

והנה הסוף הגיע, זה עניין של שניות.

אבל לצערי המכונית חרקה בזמן.

נעצרת.

ולי בכלל לא היה אכפת שהחיים,

החיים שלי, כמעט נגמרו.

אני ממשיכה ללכת, בוכה.

כי לא באמת אכפת לי,

את החיים שלי אבדתי כבר

לפני רבע שעה.

והרגליים לקחו אותי לבית של אשתי,

ואני מתקשרת אליה,

והיא לא שומעת אותי בגלל הקול השבור,

אבל היא כבר מנחשת ואומרת שהיא באה.

כשהיא ראתה אותי מקצה הרחוב,

בוכה בקול, דבר שאף פעם לא קרה לי,

היא רצה אליי ונתנה חיבוק ואהבה.

אז אשתי,

רק רציתי להגיד תודה,

על זה שהיית שם כשאף אחד לא היה.

על זה שידעת לחבק ולנשק,

ולהרגיע אותי בדרך המדהימה שלך,

עם ליטוף וחמלה.

 ותודה שאמרת לי בשם כולם

שיש סיבה לחזור לחיים.

"רצינו שתזכור,

שיש סיבה לחזור.

והיא לבד בחדר, שוכבת,

ולא אומרת כלום."

ומה עכשיו נשאר?

כלום.

כל מה שביניתי מאז ההרס עם אופיר,

נהרס שוב.

ואי אפשר לבנות מחדש כלום,

רק לחזור לחומות הענקיות שלי,

להתרחק ולהתנתק מכולם,

ולחכות לסוף.

והוא קרוב, אני יודעת את זה.

"שום הפתעות אין בסיפור,

שוב הדמעות על האיפור.

החגיגה נגמרת,

המסכה נושרת.

ושוב הדמעות על האיפור,

והחיוך שעוד תפור,

נפרם משפתותייך,

נפרד כבר מעלייך

וסוף לסיפור.

כל הקסמים תמו חלפו,

כל האורות כבר נאספו,

הזמן שאין רופא לו,

חלף, חמק כמו פלא.

גם האמת, גם הבדיה,

מה שהיה, כמו לא היה.

נמוג כהרף עין,

ורק אתה עדיין..."

וכל הסיפור הזה רק מוכיח לי דבר אחד:

כמה הדברים שאנחנו מתרגלים אליהם, חשובים לנו כל כך,

אף פעם אל תקחו משהו/מישהו  בתור מובן מאליו, בעיקר אם הוא חשוב לכם...

"כבר כמה ימים,

אני במצב איום.

אני כל הזמן נזכר,

אני כל הזמן נזכר,

שיש לך עתיד,

יש לך עתיד איתו,

הוא בטח מאושר,

הוא בטח מאושר שאין לי כלום,

כבר לא נשאר.

אף אחד לא נשבר,

אני פותח שתי עיניים אל השמים,

אני לבד."