סליחה.

אני יודעת כמה ניסית להיות לידי בימים האחרונים למרות שבקושי היה לך זמן,

ואני מעריכה את זה, את אף פעם לא תביני כמה.

אני יודעת כמה השתדלת לתת כתף ולהעלות חיוך על פניי,

והצלחת בגדול, בחיים עוד לא קרה לי שהייתי עצובה ופתאום חייכתי חיוך אמיתי.

אני יודעת כמה שהדאגתי אותך בזמן האחרון,

הוצאתי אותך משלוות הנפש הרגילה שלך,

הורדתי את החיוך התמידי משפתייך.

אני יודעת.

ואני יודעת שאת ממש רוצה לדעת מה עובר עליי,

ושאת ואבא ממש פוחדים, כבר איבדתם איתי תקווה,

אני יודעת שאתם לא אוהבים את העובדה שאני כבר לא משתפת אתכם.

אבל זה המצב,

כנראה גדלתי ואני כבר לא מערבת את כל העולם בבעיות שלי,

לא מערבת את כל העולם בהחלטות שלי.

חזרתי להיות כמו שהייתי מאז הילדות,

סגורה. בודדה. עצמאית לגמריי.

אני יודעת כמה שאת שונאת את זה,

וכמה אהבת את העובדה שנפתחתי לפני כמה שנים,

אבל זה כבר לא יחזור.

הפגיעה שהייתה, שברה אותי,

שברה אותי ושוב איבדתי את האמון באנשים,

ושוב אני בונה את החומות שלי.

החומות שלי ששומרות עליי מכל הפגיעות בעולם,

ואני יודעת כבר מה תגידי לי -

שמהם חיים בלי סיכונים ובלי פגיעות?

זה לא חיים, זה.

ואת צודקת, הרי אמא תמיד צודקת.

אבל יקח לי עוד כל כך הרבה זמן,

כל כך הרבה זמן עד שיהיה בי שוב האומץ הזה,

להוריד את המבצר, להאמין בכולם ובהכל.

יש אנשים שיגידו שצריך בשביל זה אומץ,

אחרים [כמו רוית למשל], יגידו שזו ילדותיות.

אני מקווה שיום אחד, כשאני אספר לך את האמת,

ולא אמציא לך יותר תירוצים שאת לא מאמינה להם בכלל,

תירוצים שכואב לי הראש ושבגלל זה אני בוכה ולא ישנה.

יום אחד, תביני אותי.

למרות שלא נראה לי שזה יקרה, גם כשאני אספר לך.

את הרי הבנאדם הכי אופטימי שאני מכירה.

זאת שתביט על הכל מלמעלה, גם כשהכי רע,

בראש זקוף ומילה טובה ותגידי ש"לא נורא".

לי מספיק לשמוע ממך את ה"לא נורא" שלך

ואני נרגעת אבל אפילו זה לא עזר לי הפעם.

ואת יודעת כמה ניסיתי, כל הימים בבית,

וכל החומר שהפסדתי בביצפר.

ותגידי לאבא שאין לו מה לדאוג,

אני אסיים את התיכון, ואסיים אותו כמו גדולה.

הוא עוד יראה, והוא עוד יביט בי ויהיה גאה,

כמו פעם.

ואני יודעת שאת עכשיו תגידי שאבא אוהב אותי,

ושאבא תמיד גאה בי.

אבל החיים של אבא בנויים על לימודים,

מבחינתו שני הדברים הכי חשובים זה להיות בנאדם

ולדעת, כל הזמן לדעת וללמוד.

ופעם, איך הוא היה גאה בי.

זוכרת אמא?

הציונים שלי גרמו לגופו להזדקף אף יותר,

ואני זוכרת איך הוא השוויץ בי מול כל החברים שלו.

עכשיו זה כבר לא כל כך ככה.

עכשיו הוא עדיין מנסה ומספר,

אבל זה לא אותו חיוך, אני מכירה את החיוך הזה,

הרי אני ירשתי את החיוך המזוייף הזה ממנו.

ואת שוב תגידי את ה"לא נורא" שלך,

אבל האמת היא שזה דווקא כן נורא.

אני יודעת שאבא עדיין מאמין בי ובמי שאני,

אבל בינינו, אני כבר ממזמן הפסקתי להאמין.

מקווה שתסלחי לי,

אוהבת אותך יותר מכל אחד בעולם.

ורק שתדעי, אני עם דמעות בעיניים,

ולא כי כואב לי או כי אני עצובה,

אלא כי עוברת בי המחשבה -

מה הייתי עושה בלעדייך, אמא שלי?

כן, הרגשתי צורך לחדש פה קצת, וסופסוף היה לי זמן אחרי כל הימים בבית. זה עיצוב שיותר מתאים לי עכשיו, ולמרות שמאוד רציתי לתת למישהו אחר לעצב לי, ויתרתי על הרעיון. העדפתי שהפעם העיצוב יהיה שלי ורק שלי. ואולי הוא לא הכי יפה בעולם, אבל יש בו משהו אמיתי, משהו שאני יצרתי.

בקטע הבא,

החוכמה היא לקרוא בין השורות.

[תבחרו <"תיצבעו"> את הפוסט, תוך כדי קריאה,

ותראו בין השורות].

הימים האחרונים היו הרס מבחינתי.

אם יש בי משהו שהוא מאוד -אני- זה החוזק שלי.

אפילו רוית בעצמה אמרה את זה בסוף שנה,

כשהיא אמרה לכולם מה היא למדה מכל אחד מהם,

היא עמדה מולי, עם הדמעות שלה בעינייה הכחולות כמו ים,

ואמרה לי "ממך נטלי, למדתי מהי עקביות ועוד דבר אחד,

שכל הזמן הדהמת אותי איתו.

היכולת הזאת שלך לקום בכל פעם מחדש,

להתחיל מאפס, להתגבר על הכל, בעצמך.

אף פעם לא להחזיק במישהו,

תמיד לבד ותמיד בצורה הפרקציוניסטית שלך,

תמיד דואגת שההתגברות תהיה עד הסוף.

שלא תיפלי עוד, עד הפעם הבאה."

וכואב לי לדעת שאיבדתי את זה, את החלק הכי חזק בי.

אף פעם לא כאב לי ככה, וכמה שניסיתי לקום בעצמי,

וגם כשאפילו ביקשתי עזרה, נשארתי למטה.

לא מצליחה לקום ולהתאושש מהאסון שעבר עליי.

ופעם, כשעוד הייתי עם שלומי, חשבתי לעצמי מה זה יהיה בלעדיו,

וזה היה נראה לי כל כך אותו דבר,

זלזלתי בשלומי, במה שהוא היה בשבילי.

ורק עכשיו אני מבינה מה שלומי היה בשבילי.

רק עכשיו אני מעריכה אותו.

שלומי היה המשענת שלי.

הוא היה זה שהחזיק בי, ושמע אותי,

וסבל את כל הכעס שלי וספג את כל האהבה שבי.

ושלומי כל כך חסר לי עכשיו.

אני מרגישה כל כך לבד. כל כך בודדה.

והחברים שלי סובבים אותי,

אני יודעת שהם מנסים לתמוך בי ולהיות איתי,

וגם המשפחה, אמא ואבא כל הזמן מנסים להצחיק

או לעשות איתי שיחות נפש שבהם יצא הכל,

אבל זה לא זה.

אף פעם לא שפכתי את עצמי מול אדם,

אני בנאדם שאוגר בתוכו, שומר בבטן.

ואל תגידו לי שזה לא טוב, אני יודעת את זה כבר!

אני מרגישה את כל הכעס והטינה משתוללים אצלי,

רוצים להתפרץ החוצה, אבל עדיין מוחזקים שם.

ואמא יושבת לידי, מנסה לשכנע אותי לשפוך ולדבר,

להפסיק לאכול את עצמי מבפנים, להעניש את עצמי.

ואומרת שאם ההתמוטטויות שהפכו להיות דבר קבוע

הם בגלל הלחץ של הלימודים, אז היא יכולה לעזור.

אבל היא לא מבינה, לא הכל סובב סביב לימודים.

החיים שלי לא בנויים רק מזה.

וכשהיא מבינה שזה קשור לשלומי

היא אומרת ששלומי לא שווה את זה.

אבל שלומי כן שווה את זה.

והתפרצויות האלה שלא פוסקות, הן הורסות אותי.

אני הורסת את עצמי.

הורסת את עצמי ובונה מחדש את החומות.

ורק התחלתי.

ההתפרצות האחרונה הייתה ביום שישי בערב,

יצאנו כולנו, חוץ משלומי שהלך לשתות ולעשן.

היינו אמורים לישון אצל לאה וישבנו כולם מול הטלוויזיה,

מדברים, צוחקים, צועקים, רוקדים, שרים.

לא שומעים אף אחד כי כולם אומרים הכל יחד.

ומשום מקום נופלת עליי תחושה כזאת של שחרור.

יותר מדיי שחרור.

ניראתי שיכורה,

צרחתי, צחקתי, אמרתי שטויות, שרתי שירי ילדים.

אישתי החליטה שזה קטע פסיכולוגי,

שרע לי ואני מנסה לחזור לילדות.

אולי.

כשהיא החליטה להוציא אותי לנשום אויר,

התחלתי בהתעלפויות, שופכים עליי מים,

ובכל זאת אני מתעוררת לעוד כמה דקות,

שוב התקפי צחוק, שוב שטויות ושוב נופלת על הרצפה.

התמונה הבאה שאני זוכרת זה אותי ואישתי

וגם אורי ואורטי, כל אחד מחזיקה בכל צד שלי.

ואישתי כבר בוכה, נותנת לי סטירות,

מתחננת שאני אחזור להיות בסדר.

אחר כך גם אורטי בוכה.

ואורי רק צועקת. אורי לא יודעת לבכות.

וחצי עולם ראה אותי ככה,

ואת אורי כל מה שמעניין זה הפאדיחות,

הפאדיחות שעשיתי לעצמי.

היא בחיים לא תפסיק להיות כזאת,

תמיד זה יעניין אותה יותר מאשר מה קרה לי.

ואז בבת אחת התחלתי לבכות.

בכי ועוד בכי. וזה לא נגמר.

וכל הדמעות שהיו בעולם התנקזו אליי,

אליי ואל העיניים שלי.

וזה רק גרם להם להיות עוד יותר היסטריות,

עוד יותר לבכות איתי.

לבקש ממני לחזור להיות עצמי.

ואישתי אמרה את מה שאף פעם לא אמרה

"נטלי!" היא צרחה.

"תפסיקי! את יודעת שאני אמות אם יקרה לך משהו!"

וכולם באו מהבית של לאה.

ושני עמדה מעליי, שני שקטנה ממני בראש.

ואני בוכה, והיא צועקת,

ופתאום היה נדמה שהיא זאת שיותר גבוהה,

זאתי שיותר בוגרת, שאני ילדה שאמא כועסת עליה.

ואני רק גמגמתי לכל אורך הדרך שאני רוצה את שלומי,

צורחת שהוא בגד בי כל הזמן, עם השרמוטה ההיא.

והבנות ניסו לדבר אליי כמו לילדה קטנה

"אם שלומי יבוא את תהיי ילדה טובה?"

ושלומי בא.

ושלומי לא הבין על איזו שרמוטה אני מדברת,

אמר שהוא אהב אותי ורק אותי, כל הזמן.

"אז למה?" בכיתי, "למה השפלת אותי ככה?

מה עשיתי לך?" הקול שלי נשבר.

ושלומי ישב איתי שעה ועוד שעה.

בשלב שהוא לא יכל יותר, הוא בכה.

שלומי ואף אחד מהחברים שלי

מעולם לא ראו אותי נשברת ככה.

לא יודעת אם אני ראיתי את עצמי ככה,

אי פעם.

וכשביקשתי  ממנו חיבוק, כמו ילדה רכה ועצובה

הוא עטף אותי בחיבוק כזה.

והריח שלו נדבק אליי,

וכל כך התגעגעתי לריח הזה שלו,

זה לא ריח של בושם, זה הריח שלו.

והוא היה קרוב לצוואר שלי.

וכל כך התחננתי לאלוהים,

"שישאיר לי סימן על הצוואר, כמו פעם.."

והיה שלב שבו היינו קרובים,

וראיתי את המבט שהוא הגניב,

המבט על השפתיים שלי,

המבט הזה של לפני נשיקה.

ואז הוא זז בצורה חדה,

ואני עדיין התחננתי לאלוהים

"שינשק אותי, כמו פעם, עם כל העוצמה..".

אבל הוא התאפק ושתק.

וכששיניי נקשו מקור,

הוא כיסה אותי במעיל שלו.

"סליחה, שלומי", אמרתי בלחש,

שבורה לרסיסים.

צורחת בתוכי שמישהו יעזור לי.

"על מה?" הוא שאל,

מרגיש איך אני מתפרקת לו בין הידיים.

"שהייתי כל כך חרא אלייך,

שלא הערכתי אותך מספיק.

אתה כל כך חסר לי עכשיו".

והוא רק חייך את החיוך העצוב שלו,

מסתכל עליי מקרוב.

"לא התייחסת אליי חרא,

את יודעת? אפילו הרגשתי לא ראוי לך..."

ובשעה 3 וחצי לאה אמרה שצריך ללכת,

היא חיבקה אותי והבטיחה להכין לי שוקו בבית.

וכמו שאמרתי שיקרה, אחרי שדיברתי עם שלומי

הייתי בסדר. עד כמה שאפשר להיות בסדר.

וחיבקתי את שלומי בפעם האחרונה,

נפרדת ממנו סופית.

חזרתי לחברים שלי,

וטומי ואורטי חיבקו אותי הכי חזק.

ואז רצתי בחזרה לשלומי,

מעיפה את כל הידיים שבאו לעצור אותי.

ועיקמתי בדרך את הרגל, אבל לא היה אכפת.

וכשהצלחתי להשיג אותו, ביקשתי סליחה.

אמרתי שאני מאמינה לו,

שאני יודעת שהוא באמת אהב אותי.

וחיבקתי אותו בפעם האחרונה.

והפעם אני התנתקתי ראשונה מהחיבוק,

ולאה ואישתי כבר עמדו מאחוריי,

מוכנות להרים אותי ולהשעין אותי עליהן.

והסתכלתי על העיניים שלו,

שיחרטו לי בדמיון, שאני לא אשכח.

ואת המבט שלו, אני מבטיחה לכם,

אני אף פעם לא אשכח.

זאת הייתה הפרידה האמיתית שלנו,

הפרידה האמיתית שלי.

והסתובבתי.

משאירה אותו מסתכל עליי.

ולאה ואישתי תמכו וחיבקו,

"את בסדר?" שאלה לאה,

וענתה בעצמה "את בסדר".

וחייכה את החיוך שרק היא יכולה לחייך.

ועדיין נשארתי ככה.

כלום לא עוזר לי.

אלוהים, תעשה שזה ייגמר.