ועוד כמה דקות ההופעה, שיא הלחץ.

חימום מהיר על ידי אור, עשה פלאים

לקול הצרוד שלי שגם ככה לא כל כך התאים לשיר.

האדרנלין עובר בכל וריד ועורק בגוף,

מטריף את הדעת ומוציא מריכוז.

וכולם מסביב, מנסים לעודד, להגיד שיהיה בסדר.

חיבוקים, נשיקות, מילים יפות.

ואז, רגע האמת. אי אפשר לשנות עכשיו כלום.

השם שלי מוקרא במיקרופון, השכבה שלי צורחת.

ואני עולה על הבמה בצעד בוטח, למרות הסערה שמתחוללת בתוכי.

מודעת לכל תנועה שאני עושה ואיך שאני נראת.

מחייכת, מתרגשת, פוחדת.

עוברת בראשי המחשבה שזהו. לכאן הכל מתנקז.

ששת השעות בחדר מוזיקה עם כל החבר'ה של מוזיקה.

עם החיבוקים והעידוד של אבירן והעזרה של אור.

ולהיות מוקפת בעשרות גיטרות מכל הסוגים,

בחדר שמלא בדפי תווים ואקורדים ושלושה פסנתרים.

עכשיו הכל תלוי בי.

אופיר מנגן את הצלילים הראשונים לפתיחה של האורגן.

הבאס והקלאסית שמאחוריי מצטרפות.

ומשהו בראש שלי מתחיל לפעול

וכך המילים הראשונות של השיר יוצאות מפי.

בשקט. באיטיות. ברעד. רעד שרק אופיר שם לב אליו.

"קח אותו לאט את הזמן,

העולם עוד יחכה בחוץ.

קח עוד שאיפה מן הזמן,

שתי דקות לפני ההתפכחות..."

ואז הקול של אופיר נכנס.

למזלי הטוב, החליטו לצרף לי את אופיר.

אני ואופיר. בדואט. חלום שמתגשם.

ו...אופיר. איך שהוא שר.. הוא כמו יין, משתבח עם הזמן.

איך הקול שלו נוגע בבנאדם, גם אם הוא שר את יונתן הקטן.

והנגינה שלו, הוא למד רק שנה וחצי והוא מנגן יותר טוב ממני [וניגנתי קרוב לשש שנים].

כי כזה הוא אופיר,

כשהוא מחליט לתת את עצמו למשהו, שום דבר לא יעצור אותו.

מי שמכיר אותו במציאות, יודע איזה חיית במה הוא.

איך כשהוא עולה על הבמה כלום לא מפריע לו והוא מתרכז רק בשיר.

אז בשבילי, ובעיקר בשבילי, לשיר איתו דואט, זה חלום.

ואני יודעת שהוא עומד עכשיו מאחוריי, מקסים את הקהל בקול העמוק שלו.

"להתמכר ללב המתפרע,

לדמיון המתפתח,

ולאושר הנוגע,

בעומק הכאב..."

וכאן המיקרופון שלי שוב עולה לכיווני.

הפעם מחייכת, מרוכזת ומוכנה לתת את כולי.

רואה את טובי, הרכז שלי [שהוא בגובה 2 מטר בערך],

עומד ממול ומחייך, מסמן לי לפזר את השיער

ואני קורצת לו ומעבירה את השיער קדימה.

ושולחת מבט לחברות שלי,

שלא מפסיקות לצרוח ולעודד אותי.

וגם אופיר מקרב את המיקרופון אליו,

מוכן לחלק שבו שנינו שרים יחד.

והקולות שלנו מצטלבים,

הוא בנמוך ואני בגבוה.

"אתה עוד תגלה את העולם,

אם תרצה או לא תרצה,

יש עוד זמן להשתנות

מן הקצה אל הקצה..."

ועכשיו גם החשמלית והתופים נכנסים.

הקצב נהיה מהיר יותר, והבטחון חוזר אליי,

את החלק הראשון עברנו בהצלחה.

ואני רואה את מאור יושב ליד המגבר,

מחייך. כי הוא יודע שהצלחתי.

"אם האהבה כאבה לך אתמול,

אולי מחר היא לא תכאב.

אם עוד הדמעות יורדות בלי קול,

בסופן אולי חיוך רחב..."

שוב הקול של אופיר ממלא את האולם,

האולם שמלא במאות אנשים, בבלונים ובמוזיקה.

בזמן הזה אני נזכרת באהבה שכאבתי עליה אתמול,

באיך שכואב לי ששלומי לא פה בשביל לעודד אותי,

כי אם הוא היה פה, ועוד היינו חברים,

אני יודעת מה הוא היה עושה – "זאת חברה שלי!"

הוא היה צורח, מפוצץ מגאווה.

"להתמכר ללב המתפרע,

לדמיון המתפתח,

ולאושר הנוגע,

בעומק הכאב..."

אל תחשבי עליו, טיפשה.

את באמצע הופעה.

את לא מסוגלת להשתיק אותו רגע

ולהתרכז במה שבאמת חשוב עכשיו?!

וחוזרת לריכוז ומתנועעת עם הקצב,

ושוב הדואט עם אופיר.

"אתה עוד תגלה את העולם

אם תרצה או לא תרצה,

יש עוד זמן להשתנות,

מן הקצה אל הקצה.."

ואז, בזמן הסולו של גילי על החשמלית,

אני נזכרת במה שאופיר אמר לי לפני שעלינו על הבמה.

הייתי כל כך לחוצה, כמו אז.

"זה לחץ טוב," הוא אמר, "אין לך מה לדאוג.

כמה שהחזרות היו חרא, ככה ההופעה תהיה טובה!"

וכשהוא ראה שזה לא בדיוק מעודד אותי הוא הוסיף

"במה עושה לך טוב, נטי, את עוד תראי!"

ואמרתי לו את התודה שכל כך מגיעה לו, על הכל.

וזה הרגיש כאילו שוב חזרנו לחזרות למסיבות סיום,

בימים שהיינו ידידים כל כך טובים וכל כך קרובים.

ואור בא והרגיע אותי, עם העקיצות שלו,

שבאמת הרגיעו אותי שאור תמיד יישאר אור.

ואבירן אחריו, מחמם לי את הידיים הקפואות

ודואג כמו שרק הוא יכול לדאוג לי.

ושוב נוחתת איפה שאני, במרכז הבמה,

מגניבה מבט לאופיר שעסוק בנגינה.

וכאילו משמים, הוא מרים את הראש,

בדיוק בזמן בשביל לחייך אליי.

והמילים האחרונות יוצאות משנינו

בתיאום מושלם.

"אתה עוד תגלה את העולם,

אם תרצה או לא תרצה.

יש עוד זמן להשתנות....

[-דממה-]

מן הקצה אל הקצה!"