מכאן והלאה, זה כבר פחות מחוייך...:

המון שינויים עוברים עליי בימים האלה. חזרתי שוב לקטעים של לחשוב, לחשוב במשך שעות והגעתי לכמה מסקנות. המכתב הבא הוא לחברות הכי טובות והכי קרובות שלי. ואני מקווה שיהיה לי את האומץ לתת אותו להן.

חברות [זה מנוסח לבנים רק כי אין לי כוח לכתוב כל הזמן "אתן" =],

כמו שאתם יודעים, אני מזל בתולה. הסמל הבוהק ביותר של המזל הזה הוא הרצון לשלמות. כל הזמן רוצים להיות הכי טוב, לרַצות את כל אלה שמסביב, לא לאכזב אותם, תמיד להצליח ואם לא לגרום לכולם להיות מרוצים, אז לפחות שאני אהיה קצת מרוצה מאיך שהתנהגתי. לכן מאוד קשה לי כשאני לא מצליחה לרַצות אתכן, יקרות שלי.

איפשהו במהלך כל הניסיונות האלה לרַצות אתכם ואת מה שאתם רוצים ממני בתור חברה ובתור בנאדם, איבדתי את עצמי. איבדתי את מי שהייתי לפני שהפכתי להיות חלק ממכם. כל כך השתדלתי להיות בסדר עם כולם [גם אם זה לא נראה לכם ככה עכשיו], שהפכתי להיות מה שאתם רוצים ממני, לא מה שאני. לא יודעת מתי זה קרה ולא יודעת אם זה קרה במודע או בתת מודע. אבל זה המצב.

אולי זה באמת לא נראה לכם עכשיו שניסיתי כל כך, אבל זה באמת ככה, אבל אף פעם לא הייתם מרוצים. כשניסיתי להיות בסדר עם כולם ולהיות שם בשביל כולם, אמרתם שאני חנפנית.

כשראיתי שאתם מנצלים את זה, התנהגתי חרא לכמה אנשים ואז הייתי מרוצה שהגנתי על עצמי קצת, אבל אתם שוב לא הייתם מרוצים. כשנהייתי ממש כלבה לכל אלה שהתנהגו אליי חרא, אמרתם שנהייתי סנובית ולא הייתם מרוצים, אז שוב ניסיתי להתקרב.

כשראיתי שמישהו ממכם נופל, ניסיתי להיות שם אבל אתם דאגתם להרחיק אותי ולא להגיד לי איפה אני טועה אתכם ובאיך שאני מדברת ומתנהגת אליכם. כשראיתי שאתם לא אוהבים לעשות איתי שיחות נפש עליי, מרחתי את החיוך השמח והמאושר והמזוייף הזה שהסתיר את כל מה שקורה לי בפנים ומנע ממכם לדבר איתי בצורה קצת עמוקה..

אם אתם מכירים אותי מספיק טוב [ואני מאמינה שאת המעט הזה אתם כן מכירים], אז אתם בטח יודעים שאני שונאת שקרים וצביעות. ובימים האלה של המחשבות, הגעתי למסקנה שאני בעצמי הפכתי להיות צבועה. וזה לא צבועה כזאת שלא אומרת באמת את מה שהיא חושבת או שמדברת ככה עם אדם אחד וככה לאדם אחר. זה צבועה שלא מתנהגת כמו שהיא, אלא איך שהאנשים מסביבי רוצים.

ושני יקירתי, מצטערת. באחת הפעמים שדיברתי איתך ראיתי כמה אני נעלמת ובאמת ניסיתי לחפש. בחודש האחרון ניסיתי מאוד להתרחק ממכם, למצוא את עצמי שוב. לא רציתי להפוך להיות אדם כל כך צבוע ולשנוא את עצמי. התרחקתי, בדקתי אתכם מהצד, אותי מהצד. חשבתי על כל דבר. אבל אני לא מוצאת. עכשיו ממבט מהצד אני נראת לי סתם בחורה מתוסבכת מדיי שפעם הייתה מישהו אבל מרוב שהיא הסתבכה עם עצמה, היא נעלמה ונשאר רק הצל של מה שהייתה פעם ומה שהחברים שלה רוצים שהיא תהיה.

בהמשך לכל הקטע של לנסות לרַצות את כולם במקום להיות אני עצמי, היה גם את הקטע עם שלומי. כשתרגישו מה זה שהאדם שאתם הכי אוהבים והכי סומכים עליו בוגד בכם, תבינו למה התכוונתי ותבינו למה התחרפנתי ככה ביום שישי ההוא. לראות את שלומי [או מישהו שדומה לשלומי...] עם מישהי אחרת, גרם לי לחשוב שאם הוא מסוגל לבגוד בי, אז בעצם כל אחד אחר יכול. מהרגע ההוא, נסגרתי סופית והשתנתי סופית, חזרתי שוב לחומות ההן ששלומי הצליח קצת לפתוח וגרם לי קצת לבטוח באנשים.

עד אז עוד יכולתי להגדיר לעצמי מי אני ומה אני ואיזה דברים אני אוהבת ומה לדעתי אסור ומה אני בחיים לא אעשה, אבל היום, זה נראה כאילו כל התכונות שלי משתנות ביחד וכל הגבולות שלי נעלמים. ברור לי שהשתנתי, שאני כבר לא אותו בנאדם. אבל גם את הבנאדם החדש אני לא מצליחה למצוא.

והיום בלילה, כשדיברנו אחרי הבאולינג וראיתי את התגובות שלכם לכל מה שאמרתי הבנתי שצדקתי, אתם באמת לא מכירים אותי וכשניסיתי לחשוב באמת מי אני, לא הגעתי למסקנה הזאת בעצמי, כי אפילו מול עצמי אני לא נשברת, משאירה את הכל בפנים, עמוק. לא חושבת על הדברים שהכי מכאיבים לי, רק מדחיקה אותם יותר ויותר.

וצדקתם כשאמרתם "את לא נותנת לנו להכיר אותך..". זה נכון. אני שומרת את החלק הזה בפנים יחד עם כל האמת שלי. וזה מאוד פשוט להגיד "אבל למה את לא נפתחת ומדברת? למה את לא מסוגלת להוציא הכל ולהתנקות?". זה לא כזה פשוט כי עם הזמן התרגלתי לזה שאני צריכה לשמור הכל לעצמי אז עכשיו אני כבר לא יודעת איך להוציא את זה.

אני כבר לא זוכרת מה זה שיחות נפש של לדבר ולדבר ולהגיד הכל. באותו היום שאמרתם לי "אנחנו חברות של כייף, לא של שיחות נפש", הבנתי את המסר אז הפסקתי להפיל עליכם הכל ונעלמתי ממכם לנצח, הרגשתי שבעצם נמאס לכם שאני מפילה את עצמי עליכם תמיד, הרגשתי שנפגעתם ממני.

עכשיו, זה נראה לי מאוד פוגע לעשות לבנאדם כזה דבר. כי אם אני מוציאה הכל, אני בעצם מפילה הכל על האדם הזה. לכן אני מרגישה כל כך לא נעים ולא בנוח ולא בטוח להפיל ככה הכל על אנשים מסביבי.

וכשאמרתם לי שמפריע לכם שאני מכניסה את עצמי בשיחות נפש הבנתי כמה דברים. כנראה שאנחנו לא רואים דברים באותה דרך. אתם רואים בשיחת נפש שיחה שבה מתנקים ומוצאים הכל, אבל אני, בזכות ההערה ההיא, רואה בזה דבר משפיל, שבו אני חושפת את עצמי.

לא יודעת, להכניס את עצמי בזמן שיחת נפש נשמע לי הדבר הכי נורמלי בעולם ויותר מזה, זה שאתן רק אומרות משהו ומנסות לייעץ ולא מדברות גם קצת על עצמכם, עוד יותר מביך אותי. זה גורם לי שוב לחשוב שאני שוב מפילה אותי עליכם וחושפת את עצמי בשביל תגובות חסרות עומק של "וואי, איזה חזק..". שלכם אין את הבעיות האלה או שאתם לא מספיק בוטחות בי בשביל לספר אותם.

וזה שאמרתי שאתם לא קרובים אליי, זה לא נכון. אם לא הייתם קרובים אליי, לא היה אכפת לי ממכם כל כך, ולא היה כואב לי כל כך כשפלטתי משהו שהייתי אמורה לשמור עם עצמי עד הקבר, ולא היה כואב לי כל כך כשאתם בוכים, ולא היה לי כואב כל כך כשאתם עצובים ולא היה כואב לי כל כך כשאתם מתרחקים ולא הייתם יודעים את כל מה שסיפרתי לכם היום בערב, כי בשבילי גם זה היה להוציא משהו, משהו שאף אחת ממכן לא ידעה עליי..

ובין אם אני יאהב את הרעיון הזה או לא, אתן החברות שלי ואתכן אני אוהבת. ובין אם אתם תאהבו את הרעיון הזה או לא ולא משנה כמה תנסו להתרחק ממני, בסופו של דבר יהיה אכפת לכן ממני [אפילו קצת, אני מקווה]. 

ואני מקווה שעכשיו תבינו קצת יותר את מה שעובר עליי בפנים. שתבינו סוף סוף שכבר דיי עברנו את כל העניין של הצומי, שקצת התבגרנו איפשהו, שלעמוד מול כולם ולספר בדיחות, כן, זה צומי שיש לכל אחת מאיתנו. אבל שאדם שבוכה מולכם ומוציא מולכם את כל הלב שלו, הוא בנאדם הרוס שבאמת כואב לו.

ואם ברגע שהוא נופל, הוא פולט משהו עליכם, כדאי שתנסו להבין קודם מה עובר עליו במקום להיות כועס עליו שפעם אחת הוא פלט משהו. כי כשאתם החברים הכי טובים שלו, ואתם כועסים עליו וצועקים עליו עוד בזמן שהוא נופל, אתם רק מוכיחים לו כמה שלא אכפת לכם ממנו ורק גורמים לו ליפול עוד יותר. וכאן אוריין, הייתה הבגידה באמון שלי. עצם זה שבשניות ההן לא היה אכפת לך שבכלל לא שמתי לב למה שאמרתי ורק היית באקסטזה על מה שאמרתי מול אנשים שכבר חשבתי שידעו.

והפגיעה הקטנה שלך, מרי, הייתה ההתרחקות הזאת. תביני שזה שאת, בתור חברה של בנאדם, מתרחקת ממנו, רק הורס אותו יותר ולא עוזר לו בכלום וגורם לו יותר לשקוע.. כי להתרחק כל בנאדם יכול. גם אני. השאלה היא אם אתם תעמדו ליד החבר שלכם גם הרגעים הקשים כמו שהוא ניסה לעשות בשבילכם תמיד. ובאמת שניסיתי לעמוד לצידך, אבל כנראה לא עשיתי את זה בדרך הנכונה כשדיברתי והכנסתי את עצמי, אבל ככה אני רואה את הדברים ועכשיו הבנתי שבגלל הדרך שבה אתם מסתכלים על שיחת נפש, באמת מפריע לכם שאני מדברת גם על עצמי, אז כמו שאמרתי, הייתם רק צריכים להגיד לי.. לקחתי את זה לעצמי ואני מבטיחה לנסות יותר. אבל אם יפלט לי משהו על עצמי, תנסו להבין, כי זה המעט שנשאר ממני והמעט שאני עוד מאמינה בו.

שלכם תמיד,

נטלי.