הסילבסטר עבר בדרך השנואה על כולנו ומוכרת לכולנו או לפחות לכל הבודדים הקבועים למיניהם. בלי נשיקה ובלי נעליים. בין החברים, עם ספירה צרחנית לאחור "10! 8!" – "טיפשה, יש באמצע 9!" – "אה, אז 9, 8, 6..." וככה זה נמשך... וצפייה מכאיבה ביותר בכל הזוגות שמסביבי (שאגב, לא הפריע להם לחלוק עימנו ועם שאר האנשים שישבו ברחוב את מצב מיצי הקיבה שלהם..).

והסיגריה דולקת כבר בחצות ועשרה. והפעם גם אישתי לקחה ממני שאכטה, למרבה הפלא. מדהים איך שדווקא זאת שהכי הרבה כעסה ודאגה לצעוק עליי ולהטיף לי כל כך, שואלת אם בא לי לתת לה. אה, וכדאי לציין שגם ארבעים דקות אחרי זה היא עוד השתעלה והתלוננה שזה הדבר המגעיל ביותר שאי פעם נגע בה.

ומסקנה נוספת מאותו ערב: אנשים שיכורים יכולים להיות כל כך מצחיקים. עד היום הזה חשבתי שהם רק מפחידים, איכשהו אנשים שיכורים תמיד הלחיצו אותי, בעיקר אם הם היו שלומי. אבל, התברר שלא כולם כאלה כשהם שיכורים, אז ישבנו כמעט חצי שעה עם אחד מהשכבה שלנו שהיה שיכור ופשוט קרע אותנו כל כך... לפחות התחלנו את השנה בצחוק בריא ואמיתי, הא?

שתהיה שנה טובה ומוצלחת,

מלאה באהבה ואושר לכולנו, הא?

אמן. =]

היה לאורטי היקרה יומולדת והחלטנו לחגוג לה קצת אחרת משנה שעברה. אז באמת הייתה מסיבת הפתעה שדאגנו להרוס בדרך שמיוחדת רק לנו, כי רק אנחנו יכולים להרוס הפתעה עד כדי כך. לפחות היא צחקה הרבה.

ושלומי גם היה, כמובן. נתן לאורטל חיבוק גדול ואוהב ועבר בין כל החברות שלי, עם אותו חיבוק, ובאותו הזמן שואף לתוך ריאותיו את הזבל החדש שהחל להכניס לגופו. עכשיו זה סיגר. וכמה הן כעסו עליו כשהן ראו את הסיגר, הו הו. אפילו כשהן גילו שאני מעשנת, הן לא כעסו ככה. "אל תגיד לי שאתה לא מעשן קבוע, ביום שישי ראיתי אותך עם הוודקה והסיגר!" – "כן, אבל זה לא נקרא, כי אני חייב לשתות ולעשן יחד!" – "שלומי! אתה חייב להפסיק!".

ורק אז קלטתי כמה הוא קשור לחברות שלי וכמה שהן קשורות אליו. אחרי הכל, הוא היה חלק בלתי נפרד מהחיים שלי למשך ארבעה חודשים, ובסופו של דבר, הוא היה גם חלק בלתי נפרד מהחיים שלהן בדיוק באותה מידה. כולנו בילינו יחד בכל ערבי ימי שישי ובכל ההפסקות ובכל היציאות והפגישות והחופשים.

הריח של הסיגר שלו עשה לי כל כך רע ובחיים לא נהיה לי רע מסיגריה או מסיגר. אבל הריח שלה היה כל כך חזק ודוחה שהוא רק הגביר את כאב הראש שאיים להתפשט לו בתוכי. כאב הראש והעצב הקבוע שנגרר איתי לכל מקום בחודש האחרון, גרמו לי להיות שקטה, מנסה לעצור את הכאב ואת הבחילות שהוא מביא איתו. העדפתי לעבור לחדר השני ולשבת לבד. לא שזה עזר במיוחד. ולא נדמה לי שזה הפריע למישהו שאני ככה בצד.

אחרי שהוא שכנע אותן בקסם המיוחד שיש רק לו, שהוא עוד יפסיק ושזה רק מדיי פעם, הוא נעמד מולי, מבויש מעט כאילו רק עכשיו הכרנו ופלט "נטשה, אני צריך לדבר איתך!". הלכנו לצד השני של הדשא והוא בחן את פניי. באותו יום, שקעתי שוב, למקום כלשהו למטה, דווקא כשחשבתי שאני מתחילה מחדש, בעצמי ואיכשהו חוזרת למה שהייתי, גיליתי שאני עדיין שוקעת.

"מה קורה לך?" הוא הביט בי ממרום גובהו, הרמתי את המבט שהיה לעבר הרצפה וחשבתי לעצמי שאני לא אשפיל שוב את עצמי מולו. "שום דבר!" פלטתי בקול קר. קול כזה קר שאפילו לא ידעתי שהוא קיים אצלי. הישרתי מבט אמיץ לעברו וטבעתי עמוק בתוך עיניו.

החיוך התמידי שהיה על פניו ירד, כמעט מייד. עיניו שידרו עצב, כל כך הרבה עצב. ואני לא יודעת למה העצב הזה, הרי שמעתי כמה טוב לו עם החברה החדשה. "למה ככה?" הוא שאל והקול שלו טיפה רעד או שאולי רק דמיינתי, "למה את חייבת לעשות את זה כזה?" הוא המשיך, "את יודעת שאני רוצה שעדיין תוכלי לספר לי הכל, אני לא רוצה לאבד אותך".

המשכתי לפלוט את הקור והעצב שאסוף בתוכי לכל העולם, מבלי שיהיה אכפת לי בכלל במי הם פוגעים. "כי זה המצב" אמרתי והתרחקתי בחזרה לחבורה.

כשהוא חזר, כמה שניות אחריי, הוא המשיך לחייך, כאילו לא אכפת לו בכלל מה קרה כמה שניות לפני זה. אבל הרגשתי כל כך רע שדיברתי אליו בצורה קרה שכזאת, אז רציתי לבקש סליחה, להסביר לו שזה לא באשמתו, שזו רק אני. אני והמצבי רוח המחורבנים שלי.

אז לקחתי אותו לצד, והפעם חייכתי, ואמנם זה היה חיוך מזויף, אבל שלומי לא מכיר אותי עד כדי כך טוב בשביל להבדיל ביניהם. "סליחה.." פלטתי, "על מה שהיה מקודם. זה...זה לא היה נגדך. פשוט אני לא במצב רוח טוב..". הוא חזר לחייך. ולא יכולתי לשתוק ולשמר את הרגע הזה, הייתי חייבת להוסיף "ונהיה לי כאב ראש מהסיגר הטיפשי שלך!", חוזרת למגמת התקיפה. "מצטער," הוא אמר, אני לא יעשן לידך יותר..".

"רוצה – ..." הוא התחיל לשאול ואז השתתק מייד. מנענע בראשו מצד לצד בחיוך מסוים וכשסומק קל מתפשט על פניו. "מה...?" שאלתי, בוחנת אותו. הוא לקח נשימה עמוקה ושאל ברעד מסוים "רוצה... את ה.. המסאז' הזה, לידיים... נו, ההוא שאחותי למדה אותי?... שיעזור לך קצת עם ה...כאב ראש?...".

ואז הבנתי על מה תחושת המבוכה הגדולה שלו. המסאז'ים שלו ליוו הרבה לילות שלנו יחד. המון רגעים קטנים שבהם היינו יחד על המיטה, כשאני מלטפת את זרועותיו, מעבירה בהן צמרמורות בלתי נשלטות והוא בתגובה היה עושה לי מסאז' בכתפיים ומשם תמיד המשכנו בנשיקות עדינות וארוכות וככה הלאה.... או בפעמים אחרות, כשהיינו עם כולם וישבתי לו על הברכיים, והוא היה נותן לי חיבוק אחורי גדול ואוהב ומעסה לי את כפות הידיים ומספר לי בפעם המיליון שהעיסויים האלה עוזרים עם כאבי ראש ואני הייתי משתיקה אותו בנשיקה קטנה...

וככה פתאום, הרגשתי שאחרי הרבה זמן, אני שוב נראת טוב. ובלא במובן של יפה או לא יפה. הוא נתן לי שוב את ההרגשה הטובה הזאת, הרגשה שהשכיחה ממני את הכאב וגרמה לחיוך שלי לפלוש החוצה ולהיות אמיתי ומחמם. הרגשתי קורנת ואוהבת. כאילו העיגולים השחורים שהצטברו מתחת לעיניי אחרי לילה נוסף חסר שינה, נעלמו לגמרי, ולא בגלל האיפור שכיסה אותן. וקמטי הדאגה שנחרטו במצחי נעלמו לטובת עיניים מאירות.

 חייכתי אליו בחיוך מבין ונוסטלגי שכזה. "בטח," אמרתי בשקט, "אני ישמח...". ובזמן שהוא עיסה את ידי והשכיח ממני לכמה שניות את כאב הראש, הוא ניסה שוב לברר מה קורה איתי. אבל הפעם לא הייתי קרה וסגורה ואיכשהו עזבתי את נטלי הקטנה והפגיעה, זאת שחוששת מכל העולם ולא מספרת כלום. כן, סיפרתי קצת. וכן, רוב השיחה הייתה שתיקות,  ורק כמה מילים שאני פלטתי על איך שהפכתי לבנאדם שאני לא אוהבת וכמה ניסיונות שלו להגיד שהוא כבר עבר את זה, ושאני עוד אהיה בסדר.

ואז היא התקשרה אליו והם דיברו כמה דקות על זה שמחר הוא יבוא אליה (ורק הוא, היא ואלוהים ידעו מה הם יעשו שם ביחד...) והוא אמר בסוף "אוהב אותך". וזה הכאיב. ואני כבר לא אובססיבית לגביו כמו שהייתי פעם, אבל בכל זאת כואב לי שהוא מאושר איתה.

חיוך עלה על פניי כשנזכרתי במה שקרה באותו בוקר. מיטל ישבה לידי בחצר של ביצפר. היא אחת הראשונות ששמעה איך אני והוא רבנו ונפרדנו. "אל תדאגי, כפרה. הוא לא שווה את זה..." היא אמרה אבל נעצרה לרגע, מניחה את הראש שלה על הברכיים שלי, "את יודעת מי זה שלומי, הכל דיבורים אצלו ושתינו ראינו איך הוא עבר מהנשיקה שלך לנשיקה שלה בלי להזיז אפילו את הלשון", היא חייכה והוציאה ממני חיוך אמיתי שקצת עודד אותי.

"יותר טוב לך בלעדיו.. וחוץ מזה," היא המשיכה, "דניס סיפר לי על חברה שלו... אין לך מה לדאוג. היא כונפה שעוברת מאחד לשני, היא לא משהו רציני. נשבעת לך, לידה את נראת מיליון דולר, מינימום אנג'לינה ג'ולי!" היא המשיכה לצחקק.

חייכתי ועשיתי פוזה של כוכבת, "יה, רייט, וזה בדיוק מה שחשוב לי. או לו.." ואז משום מקום החלטתי לשפוך לפניה את הלב "ואם הוא באמת מאוהב בה? ואם הוא כבר שכח איך זה להיות איתי? איך הליטופים שלי? איך הריח שלי? ואם הוא כבר שכח אותי?!" והוספתי בלחש "זה ישבור אותי...".

וכאילו בתזמון משמים, שלומי נחת לידנו, עם באגט מלא בחביתה. הוצאתי את הבקבוק מים, ממש לא רציתי שהוא יבוא עכשיו. "אז מה, שלומי?" מיטל התחילה לשאול בזמן שלגמתי את הטיפות הראשונות, "שמעתי שהחברה החדשה שלך ממש כונפה..." היא אמרה בחיוך גדול. הוא נחנק מהביס האחרון שלו ואני מהמים. אבל לה זה לא הפריע להמשיך, "דניס סיפר לי עליה.. תישאר, תישאר איתה.. נטלי שלנו לא צריכה אותך יותר.." היא אמרה, נותנת לי כמה טפיחות על הגב בשביל שאני יבלע הכל ולא יתפגר לה מול העיניים.

שלומי חייך ואמר "ראית איך התדרדרתי..." העביר לי ליטוף על השיער והלך לכיוון השני. התחלתי לצחוק, המומה מהתעוזה שלה להגיד את כל האמת מול הפנים של הבנאדם. "מה לעזאזל... – ?" התחלתי לשאול, "זה היה רק בשבילך, חומד. מה יש? שגם לו יכאב קצת.. שהוא ישים לב כמה הוא הפסיד....".

בום. חזרה למציאות.

החורשה הישנה שבה הוא סיפר לי על החדשה שלו לפני כמה שבועות.

והוא לידי, היד שלי בתוך שלו, עוברת מסאז' מקיף, כזה שהיא לא עברה הרבה זמן ועברו רק כמה שניות מהרגע שבו הוא סגר את הפלאפון שלו אחרי השיחה איתה.

"ומה איתך?" שאלתי, מחזירה את השיחה לאט לאט, "מאושר ומאוהב. אני לא זוכר ימים שהייתי בהם כל כך מאושר. נראה לי שבחיים לא הייתי ככה.." הוא המשיך לפאר את הרגעים שהוא עובר איתה. 'שקרן,' חשבתי. 'רק אתמול סיפרת לי שסבתא שלך נפטרה ושאתה שבור מזה. וחוץ מזה, מה איתי? איתי לא היית מאושר עד לפני חודש?'.

רציתי רק לסיים את השיחה הזאת מהר ולהפסיק לאכול לעצמי את הלב, "סבבה, אז סלחת לי?" שאלתי בחוסר סבלנות מסוימת אבל בכל זאת עם חיוך. "בטח.." הוא אמר, מפסיק את המסאז' שעשה ומחזיק את היד שלי בין שתי ידיו, מעביר בי צמרמורת. משכתי את ידי משלו והוא התחיל ללכת בחזרה לכולם.

"רגע.." אמרתי פתאום, "לא מגיע לי חיבוק קטן?.." שאלתי בקול קטן. 'לעזאזל.', עבר לי בראש, 'מאיפה זה יצא לי פתאום?'. ובאותה פשטות שבה הוא החזיק לי את היד, ככה הוא משך אותי לחיבוק גדול. כמו של פעם. כמו שהוא נתן לחברות שלי רק לפני כמה דקות.

טבעתי בחיבוק שלו, שואפת את כל האוויר שהחזקתי בריאות. עכשיו הרגשתי הרבה יותר טוב. אבל כאילו כדי לעשות לי דווקא ולהחזיר אותי לאותו מצב ולאותה אוירה מגעילה, הוא לחש בקול מבולבל מעבר לכתפיי "החלפת בושם?". מחיתי את הדמעה הקטנה שהחלה לזלוג במורד לחיי והעידה על השבירה שלי, שמתחילה שוב מחדש. ובאותה הזדמנות, מרחתי את הקו השחור שבעיניי וחייכתי לעצמי חיוך מריר, "כן, כי הריח ההוא הזכיר לי אותך יותר מדיי...", אמרתי באותו טון שלו.

ולא יכולתי שלא לחשוב לעצמי 'לפחות הוא לא שכח את הריח שלי...'.

בשניות כל הרגשות עלו מחדש. טובים או רעים ככל שיהיו. האהבה. המשיכה. האובססיה. הרצון הזה אליו. הכאב שהוא איתה ושהוא מאושר איתה. כל התסכול מהמצב המתדרדר של אבא. כל התסכול מהמצב המתדרדר שלי בלימודים. כל התסכול מהמצב הזה שלי, מצב שלא מחליף את עצמו ונשאר תקוע כל הזמן ב"נפילה", כמו מעלית מקולקלת שנופלת מטה ומטה.

חזרנו לכולם ובכל זאת המצב רוח שלי נשאר אותו דבר. אבל כשראיתי את כל המבטים של כולם בנו, חייכתי. שוב הרגשה נוסטלגית, כשהיינו חוזרים מנשיקה ארוכה, הרחק מכולם. "מה כבר עשיתם שם כל כך הרבה זמן...?" מישהי פלטה. "אוי, באמת. רק דיברנו. וחוץ מזה, הוא תפוס..." אמרתי.

לאה לקחה אותי לצד. "אה, עכשיו את כן רוצה לדבר איתי?" הוצאתי עליה את כל התוקפנות שבי. "מה?" היא שאלה בתמימות, "אני...אני לא עשיתי כלום." היא המשיכה. "כן, טוב, מקודם לא רצית בדיוק לדבר איתי." אמרתי לה, את מה שבעצם היה נכון. והיא התחילה לבכות. לא יודעת אם זה היה בגלל היחס שלי או בגלל משהו אחר, אבל כשלאה בוכה לכם על הכתף, אין שום מצב שלא תמצאו את עצמכם נשברים.

וככה, מצאתי את עצמי אחרי הרבה זמן, משחררת את הדמעות שהיו חבויות בי. והוצאתי את כל מה שהיה לי על הלב. טוב, כמעט. וזה מדהים, כי כל כך הרבה זמן זה היה תקוע שם, מבלי שאף אחד מקשיב לי, לא משנה כמה פעמים צעקתי לעזרה. וגם כשלשם שינוי צעקתי לעזרה והקשיבו לי, לא הצלחתי להשתחרר, הרגשתי כאילו אני עדיין נבחנת וכולם בודקים אותי ומחכים לרגע שבו אני אפול ואשבר והם יוכלו לטרוף.

אבל הפעם, עם לאה, לא היה את זה. אולי בגלל שגם היא בכתה והרגשתי שזה מותר להשתחרר לידה כי היא לא תבחן את היכולת שלי להשאיר את החיוך המזוייף ולהמשיך עם הרצון הזה בלהראות לכולם שהכל בסדר ושהכל מושלם לי.