שבוע מטורף ובלתי אפשרי למדיי. אני בכלל בשוק שאני עוד עומדת על הרגליים פה.

המון דברים קרו יחד, בלי שאני אספיק להתאושש קצת, בין לבין.

יום ראשון התחיל וצווחתה של מיטל הגיעה אליי מהכניסה לכיתה - "נטלייי...". מיטל נכנסה, מושכת אחריה את דניס. היינו בשיעור חלון ובדיוק עמדנו ללכת לקנות טוסט שיחמם לנו קצת את הידיים [חבר'ה, אצלנו זה חורף אמיתי! ירושלים!]. "ספר, ספר לה.." היא אמרה לו.

והוא, כולו מסכן קטן וחמוד, החבר שלה. "מה את רוצה שאני יספר לה?.." הוא שאל בקול ביישן, מבלגן את הצד האחורי של השיער הבלונדיני שלו. "על שלומי!" היא אמרה מייד.

"מה שלומי?" שאלתי. "שלומי... הו, שלומי.." היא חייכה מאוזן לאוזן. "הוא נזרק על ידי הכונפה היקרה.. מה תגידי על זה?.."

אז כן, החברה של שלומי נפרדה ממנו, ואני יודעת שזה ממש רע ונבזי מצידי, אבל כל כך שמחתי. זה עשה לי הרגשה טובה. לא שמחתי על זה שגם הוא סובל, פשוט שמחתי על זה שעכשיו הוא יודע מה ההרגשה. וזה כל כך אבסורד כי רק יומיים לפני הוא אמר לי שהכל מושלם איתה. שוב אתה מוכיח לי כמה שאתה שקרן.

למחרת ביום שני, היה ריב ענק עם אחת החברות הטובות. לא רוצה לדבר על זה הרבה, פשוט נסכם שאנשים דואגים לצעוק הרבה ולא להקשיב גם אם מנסים לדבר איתם ומתקשרים אליהם, הם דואגים לנתק בפרצוף. אנשים אוהבים את ההרגשה של 'אני לא אשם. זה רק הוא'. ורק בגלל זה הם נוטשים את הרעיון של להקשיב לשני ולהבין מה קרה בכלל, לפני שהם צווחים את כל הקללות שהיו להם אי פעם בלקסיקון.

ויותר מהכל, אנשים מאוד אוהבים להבין דברים בדרך שנוחה להם, אם אומרים להם "היה טוב וטוב שהיה" הם יעדיפו להבין את זה בתור 'היה טוב וטוב שנגמר' ולא בתור 'היה טוב, באמת, אבל אין טעם לבכות על מה שהיה'.

הרבה חברות היו מעורבות בריב הזה וניסו להבין מה קרה. העניין הוא שכולן דאגו להרגיע אותי במילים של 'תביני אותה.. את יודעת איך היא כשהיא כועסת..'. ומה עם איך שאני? נמאס לי כל הזמן להיות שם לידה ולסבול את הצרחות שלה בריבים ולהגיד לעצמי 'נטלי, תביני אותה.. קשה לה'. ולי לא קשה לפעמים? כולכן כל כך מרחמות על העבר שלה ובטוחות שזה שאני בת יחידה זה אומר שבאמת הכל מושלם וורוד לי בחיים. צאו מהרעיון הזה. שמעתן ובכיתן ממה שעברתי בחיים, ויודעות מה? לא שמעתן אפילו רבע מהחיים שלי

ביום שלישי, לאה היקרה שלי ספגה מכה קשה. האהוב שלה התברר כאחד שלא כל כך רוצה אותה. וזה שבר אותה. והיא שברה לי את הלב. כי כמו שכבר כתבתי, לאה בנאדם מלא בחיים שכל היום קופץ ומקפץ וצוחק וצועק, ולראות אדם כזה שבור ובוכה, זה נורא.

אז אני ונופר החלטנו שאפשר לוותר על ספרות והברזנו הביתה. שכנעתי אותן לבוא לבית שלי שבדרך אליו צריך לעבור במנהרה חשוכה ושיש בה הד אדיר. ואז, כשהיא בוכה על הכתפיים של שתינו, התחלתי לשיר, אבל ממש לשיר, בקול הכי גבוה שיכולתי ובצורה הכי זייפנית שיכולתי, רק כדי לגרום לה לחייך.

המעבר שלה מבכי מעצב לבכי מרוב צחוק היה כל כך חד, שממש שמחתי שהצלחתי לגרום לה לחייך ולצחוק שוב, להוכיח לה ששום דבר לא סוף העולם וששום דבר לא יוכל לשבור אותה ואת שמחת החיים שלה. נכון, זה כואב לגלות דברים כאלה, אבל זה לא סוף העולם. אחרי הכל, אנחנו עוד צעירות ויעברו הרבה גברים עד שנגיע ל-אחד. שהוא גם ה-אחד שממנו נתגרש מאוחר יותר. וגם זה יכאב. אבל אלה החיים, לא?

[אגב, אחר כך היא צחקה עוד יותר שגילינו שמרחק של כמה מטרים מאחורינו עמדו שני שמיניסטים ונקרעו מצחוק לא פחות מאיתנו.. ותאמינו לי, שזה היה אפילו יותר מצחיק..].

יום רביעי הגיע עם תפנית יחידה במינה. כזאת שלא הייתי מוכנה לה.

"שלום, את נטלי?" שאלה אותי מישהי שנראתה פחות או יותר בגיל שלנו, אבל בכל זאת, קצת יותר גדולה. עיניה הירוקות והחתוליות בוחנות בי כל דבר במבט ביישן. "כן," אמרתי, מנסה להיזכר מאיפה לעזאזל היא מוכרת לי.

היא חייכה. "נעים מאוד," היא שלחה את ידה ללחיצת יד, "אני איילה...היועצת?." היא הציגה את עצמה וביררה אם אני מבינה מי היא ואז המשיכה; "נורא קשה להשיג אותך.. כל הזמן את מוקפת אנשים. קשה למצוא אותך לבד.." היא הוסיפה במבטאה הצרפתי.

"אה," חייכתי, "כן, החברים המשוגעים שלי. אין לך מה להתבייש, אני מבטיחה שהם לא נושכים.. הם רק נראים כאלה..". חייכתי ועמוק בפנים חשבתי לעצמי 'איך היא ידעה שקוראים לי נטלי ולמה היא הייתה צריכה אותי?..'

"אני אדע לפעם הבאה.." היא ענתה, 'איזה פעם באה? מה פעם באה?' חשבתי. "אני... צריכה לדבר איתך, אם אפשר. בחדר שלי. הייתי רוצה להכיר אותך יותר מקרוב..". וכמובן, התגובה הראשונה והנורמלית שלי הייתה להגיד שאני לא בדיוק בקטע של בנות, אבל שאני יחשוב על זה [ככה זה במחזור, הראש תמיד כחול. או שזה רק אצלי?]. כנראה שהמבט שלי דיי הסגיר אותי כי היא הוסיפה מייד במבוכה "זאת אומרת לדבר איתך מעט..".

הפגישה עם איילה נקבעה לשעה של מתמטיקה למרות התנגדות קלה מצידי – "אבל קיבלתי אפס במבחן האחרון במתמטיקה, דינה לא תיתן לי לצאת!" – "אל תדאגי, זה רק עשר דקות..". איזה עשר דקות ואיזה נעלים? נכנסתי לחדר הגדול והלבן שלה שהיה נראה כמו מרפאה ומייד הרגשתי מאוימת.

היא אמרה שהיא מנסה להכיר קצת את תלמידי כיתות המואץ ולראות איך הם מסתדרים ['זה מוזר, אני לא זוכרת שאופיר אמר לי משהו על זה שהם דיברו עם היועצת...']. אז היא שאלה כמה שאלות ועניתי עליהן בלחץ מסוים, עדיין מרגישה מאוימת. ואז היא התוודתה; "טוב, תראי. קיבלתי מכתב אנונימי ממישהו שאמר לי שהוא ממש דואג לך, שמשהו עובר עלייך ואת לא בסדר. את רוצה לספר לי..?" היא שאלה בכנות עדינה למדיי.

ואז הכל נשפך. בהתחלה עוד הייתי מאופקת וניסיתי לוותר על פרטים שלא צריך, אבל בסופו של דבר, מצאתי את עצמי מספרת לה את סיפור חיי, החל מהשלושים לחודש אוגוסט 90' שבו נולדת ועד לאותו יום. כל פרט, כל דבר שקרה. המחלה של אבא, החיוך שהוא נתן כשהוא היה על סף מוות, ההתעללות ביסודי, החברות בחטיבה, הריבים שתמיד היו לכולנו, אופיר, המד"צים, הוא, סיגריות, הבגידה שלא הייתה, הערב ההוא של הטירוף, החברה החדשה שלו, הריבים עם החברות ומצד שני, התמיכה של חברות אחרות.

התוצאה הייתה שיצאתי משם אחרי שעה שלמה, עם נייר טישו ביד, מנגבת דמעות וממלמלת "תודה, איילה..", בזמן שאני יוצאת מהחדר הלבן שלה. וזה היה מדהים. כי היא הייתה שם רק מְסיבה אחת. רק כי היא דואגת לי באמת ובתמים ורק כי היא באמת רצתה לשבת שם ולהקשיב לי ולעזור לי.

והגענו למסקנות שאני...:

1. חייבת להפסיק לנסות להיות כל הזמן בשליטה ליד חברים שלי. זה נורמלי להשבר לידם.

2. חייבת להספיק להשתנות בשביל חברות שלי בכל פעם שמשהו לא טוב להן. הן פשוט צריכות ללמוד לחיות איתי ולקבל אותי. אני לא אמורה להשתנות בכל פעם שזה יבוא להן. כי זאת אני.

3. חייבת לעבוד על כל הקטע של התקשורת והדיבור עם החברים שלי.

4. חייבת ללמוד לסלוח.

5. חייבת ללמוד לסמוך. 

באותו יום, גיליתי שאשתי החליטה לברוח מהבית. בדרכים עקיפות ותחמניות [שרק אני יודעת לבצע =]] הצלחתי לשכנע אותה לשפוך, בעיקר בשביל להוכיח לה שאחרי שהיא העירה על העובדה שאני מדברת בזמן שיחות נפש, אני מסוגלת להשתנות.

אז היא דיברה ודיברה. ואני הקשבתי והקשבתי. והיא ובכתה ובכתה. ובאמת סתמתי את הפה לאורך כל השיחה, מלטפת אותה ונותנת לה חיבוק כשצריך. ובסוף, אמרתי לה רק מה שאני חושבת שהיא באמת צריכה לעשות; שהיא פשוט צריכה לחזור הביתה, כי זה נורמלי לגמרי לריב עם ההורים ושכדאי שהיא תנסה לדבר איתם. ואז הצעתי לה שתבוא אליי, כי היה לי ברור לגמרי מה תהיה התגובה של אמא ["מה? היא ברחה מהבית? אז תגידי לה שתבוא מייד אלינו! מה השטויות האלה? היא יכולה להישאר כאן כמה שהיא תרצה! אני לא אתן לה להסתובב ולישון ברחובות!"].

התקשרתי אליה לבית ודיברתי עם אמא שלה, וכל כך ריחמתי עליה. בחיי. בחיים לא שמעתי את אמא שלה כל כך שבורה. היא ניסתה לשמור על קול ברור ויציב, אבל שמעתי אותה מתייפחת מפעם לפעם. "נטלי," היא אמרה לי וביקשה "תרגיעי אותה. אני לא יודעת כבר מה לעשות. היא רבה עם אבא שלה. ושניהם כל כך עקשניים. את יודעת איך הם...". אחרי שדיברתי עם אשתי שוב, היא חזרה הביתה. וסיפרה לי שאמא שלה חיכתה לה בכניסה לבית, מלאה בדמעות והתחננה אליה שלא תעשה את זה שוב לעולם.

וביום חמישי היה כל כך עמוס... אלוהים. כל כך לחוץ ובכל זאת, הייתי מאוד רגועה. למרות שסיימתי ללמוד בחמש וחצי ובשש היה לי שיעור אנגלית ובשמונה כבר הייתי אצל אורטל. ואז שמתי לב לשינוי בי שהתחיל רק בשנה, שלשם שינוי ממש אהבתי. איזושהי שלווה, שלא היתה בי אף פעם. שלווה כזאת שמרגיעה אותי וגורמת לי לא להיות בלחץ. ונדמה לי שהכל התחיל כשראיתי ילדה אחת בכיתה שלי שלפני כל מבחן הייתה כמו טמפון לחוץ. באמת. וכל זה למרות שהיא למדה 14 (!) שעות למבחן (שהיה עם חומר פתוח!).

מודה, הלחץ הזה לפני מבחנים היה קיים גם אצלי שנה שעברה, רק שאני לא למדתי למבחן 14 שעות! 14 דקות היה קצת יותר קרוב למציאות. ובכל זאת, חשבתי שזה נורא עצוב שהיא נלחצת ככה לפני מבחן. (ואני לא מדברת על סתם לחץ, זה היה משהו מטורף!).

ואז החלטתי, שלא משנה מה יקרה וכמה גרוע ילך לי באיזה מקצוע, אני לא אהיה לחוצה, כי אני פשוט לא רוצה להגיע למצב כזה שאני אתעלף יום אחד בגלל ציון כמו שקרה לה. כי בסופו של דבר, זה רק ציון וזה כל כך לא שווה את זה..

ואז הגיע לו היום - יום שישי הגואל, שבו החלטנו אני אישתי ואורטי ללכת לביצפר הישן שלנו. והיה כל כך טוב להיכנס אליו ולהיזכר בכל הדברים היפים והטובים שקרו בו.

כשראינו את רוית, קפצנו עליה לחיבוק אדיר. "אוי! תלמידותיי היקרות והישנות! כמה התגעגעתי! למה אתן לא באות לבקר?! בושה! מיקי ואני מחכים! וגם מאור הקטן!" – "נבוא, נבוא! איך מאור?" – "גדל! אבל מחכה לדודות שלו!" – "יום חמישי הקרוב, זה טוב?" – "מצויין, רק תתקשרו רבע שעה לפני והכל יהיה בסדר!".

ואז התחלנו לדבר על איך שכל הכיתה הישנה שלנו השתנתה ואז אשתי בשיא הפשטות פלטה "את יודעת שנטלי התחילה לעשן..". המבט העצוב שהיה בעיניה של רוית שבר אותי. כל כך הרבה פעמים חלמתי על הרגע שבו אני אספר לה ואראה את התגובה שלה, אבל אף פעם לא חשבתי שזה יהיה כל כך כואב. ידעתי כמה שהכאבתי לה עכשיו.

"מה?" היא שאלה, ובעיניה עמדו דמעות. "דווקא את?" היא המשיכה, מבטיה מנוקבים בי, עמוק עמוק, "את...כל כך..אכז...לא, כן! את כל כך אכזבת אותי....". ומה יכולתי לעשות באותו רגע? ידעתי כמה שאכזבתי אותה. וידעתי שביום חמישי הקרוב כשנבוא לבקר, אנחנו נדבר על זה ונחפור בזה והיא תנסה להבין את זה ולשמוע על זה.

ואז, אחרי דקה או שתיים, החלטנו שצריך ללכת, והמבט העצוב עדיין היה בעיניה. "אמא יודעת?" היא שאלה, "לא. והיא גם לא תדע.." אמרתי, משביעה אותה מייד. "לא, לא ממני...". "אנחנו עוד נדבר על זה," היא אמרה והסתובבה בשביל ללכת. "אין מה לדבר על זה, זה לא שזה משהו חדש. זה כבר חמישה חודשים כמעט.". ואז היא נעצרה לשניונת ממש לפני שנכנסה לחדר מורים, ממלמלת לעצמה "חמישה חודשים?! מהחופש הגדול? איך לא שמתי לב...?"

והעליות והירידות לא מפסיקות במצבי רוח ומצב בחיים, הן משתלבות גם במשקל.

המצב הוא שעליתי 4 קילו בחודש ואחר כך ירדתי 5 קילו בשבועיים. התקפי רעב והתקפי חוסר רעב מהבוקר עד הערב. בטיול שנתי שבו הלכנו עשרות קילומטרים, העלתי 3 קילו, מה תגידו על זה?. וזה רק בגלל שלא הפסקתי לאכול.  והנה עכשיו, הכל ירד. ואף אחד לא שם לב אפילו שאני נעלמת להם מול העיניים. אמא החליטה שאו שאני משקרת לה או שיש לי התקפי בולמיה ואנורקסיה [כן, בטח], רק בלי ההקאות. מעניין מה יקרה כשהיא תבין שההקאות פה כבר מזמן?

תתגאו בי!

פעם ראשונה זה הרבה זמן שלא הזכרתי את שלומי בפוסט.

(שיט, עכשיו עשיתי את זה.. הא?.)