"איש יקר, אתה יודע כמה זמן אני רוצה

לדבר אבל העצב לא יוצא.

עשרים שנה, אני גם ככה מתוכנת

לא לשחרר את האמת בבת אחת.."

ואי שם בחוץ, בקור של 3 מעלות במקרה הטוב, עם גופייה שחורה שלא מחממת במיוחד,

על המרפסת הקטנה שלי, ישבנו יחד. אני והירח החייכני, שהחיוך שלו התחיל להתעקם בזמן האחרון.

ועברי מתנגן לו ברקע בשיר שלפני כמה ימים גיליתי, עם השורות האלה שבו,

שכאילו נכתבו בדיוק למצב שהייתי, הכל בו נגע במקום הנכון.

"איש יקר,

חצי ירח מאיר על בנאדם שלא זורח,

שחיוך קטן ותכף הוא בורח.

האנשים שבסביבה לא בשבילו.

ועכשיו אני שמעתי

שהלב הזה הוא חצי אוטומטי,

שאין כניסה לחדרים,

אני לא ידעתי למצוא לך עכשיו את התשובות.."

והעננים השחורים חזרו והסתירו את הירח ואת החיוך העקום והמזוייף שלו. אפילו הירח עצוב.

ונוף ההרים של מדבר יהודה פרוש לפניי, ויללה של תן נשמעת מרחוק, מאזור האוהלים הבדואים.

וכל כך קר, אבל אין שום רגש. הכל קפוא מבפנים, אז זה לא משנה כמה קר מבחוץ.

ושלומי התחיל להיות קר אליי בחזרה, אחרי כמעט חודשיים שאני מתנהגת אליו בקור.

ואת כל האחרות הוא מחבק חזק ורק איתי נראה כאילו הוא מחכה לרגע שבו אני ארפא ממנו.

ואני מנסה להרפות ממנו, אבל כל כך קשה לי. כל כך נקשרתי. ואני לא רוצה שזה יגמר.

"איש יקר, אני חיפשתי משמעות ברגעים,

ברווחים שבין המוות לחיים,

שבין האור למה שבא אחרי דמעות..."

[עברי לידר - איש יקר].

ומחשבות טסות בראש. פלאשבק לשעת צהריים באותו יום.

איילה יושבת על הכסא שלה בחדר הלבן, נראת כמו ילדה כשהיא מרימה את הרגל על הכסא.

ולידי יושבת לאה, רק לפני יומיים היא הודתה שהיא זאת שסיפרה הכל לאיילה, שהפתק היה שלה.

ואנחנו יושבות ומדברות, ומספרות הכל. ואיילה מכינה לנו תה חם ומכוונת את התנור החם לעברנו.

ואיילה רוצה להתחיל, ואני מתנדבת להיות הראשונה שמדברת, למרות שהכל מביך לי.

ובהתחלה לא כל כך נוח לי להפתח ליד לאה, לא כמו שנפתחתי בפעם הקודמת מול איילה, אבל אני זורמת.

מדברת, מספרת לאיילה איך עבר השבוע ומה היה ואיך הרגשתי.

ולאה מביטה בי מזויית העין, בוחנת את התגובות שלי לדברים שאני אומרת

ולמה שאיילה עונה בזמן שהיא משפשפת את הידיים שלה מעל התנור.

ואז איילה שואלת מה עם שלומי. והיא בכוונה לא משתמשת בשם שלו.

"כואב", עניתי, "ומחר יש לו יומולדת.. ואני לא אהיה במסיבת ההפתעה הענקית שכולם מארגנים לו כי אני אהיה אי שם בפתח תקווה, איפשהו עמוק בבית הכנסת, בעלייה לתורה של הבנדוד הקטן שלי.." ואז אני מוסיפה בחיוך "ורק בשביל לעצבן את כל הזקנות שיש שם, אני אלבש חצאית שתהיה מעל הברך. גם בלי גרביון, אני ממש יזעזע אותם... כי הן העיזו להגיד לי שאני לא צנועה!". ולאה ואיילה מתחילות לצחוק. "אני לא צנועה, את מבינה?" אני אומרת, מהדקת לגופי את הג'ינס הצמוד.

"מה את צריכה ממנו ביומולדת? שלחי אס.אמ.אס של מזל טוב ונגמר העניין.." לאה אומרת. "לא! אני חייבת לדבר איתו. זאת תהיה המתנת יומולדת שלי. זה גם מה שעשיתי עם אופיר, השלמתי איתו ביומולדת שלו.." ורק לאיילה השם הזה מוכר. ואני מסבירה לה מי זה אופיר וכשהיא מבינה לאיזה אופיר אני מתכוונת, העיניים שלה נפקחות ואני רואה את ההלם שבה, אבל היא בכל זאת שותקת.

"ומה תגידי לו?" איילה שואלת, בקול מרגיע שכזה. "אני אבקש ממנו סליחה. כי זה לא מגיעה לו, כל הקור שלי. הוא מקבל את כל הקור הזה רק כי... כי אם אני אתנהג אליו כרגיל, הרגשות יעלו שוב בחזרה.. ואני לא רוצה! אני רוצה לשכוח! ו...ואם אני ככה, קרה, זה עוזר לי, זה עוזר לשנינו..".

"אוקיי. ומה חוץ מזה? עדיין כואב הזוגות מסביב? והנשיקות?" איילה שואלת, משאירה את החיוך כדי לרכך את השאלה, מביטה גם בלאה, שואלת גם אותה. "אצלי לא," לאה אומרת, "אבל אצל נטלי.... וואי, המון. אני רואה איך היא נשברת ליד כל זוג..", היא מחייכת ושולחת יד בשביל להחזיק בי, למקרה שאני שוב אשבר. "כן.. אני כל כך מתגעגעת אליו," אני עונה פתאום בקול חולמני וכשאני מבינה מה אמרתי, אני מעיפה מבט ללאה שפקחה עוד יותר את העיניים, מופתעת מהעובדה שאני עוד תקועה על שלומי. זה לא מה שאני מראה.

אני מקרינה אליו רק קור, והמון. האהבה והחום שלי לא מגיעים לו. ואני לא יודעת על מה אני כל כך כועסת עליו, הרי הוא לא בגד בי והתנהג אליי כמו למלכה, גם כשהוא נפרד ממני וגם אחר כך. אז על מה אני כל כך מענישה אותו עם הקור הזה? זה לא רק בגלל שאני רוצה לשכוח אותו ולהרחיק אותו. לא. אני יודעת שלא. זה כעס כזה שבוער בפנים, ולמען האמת, אין על מה. וכשאני מעלה את העניין הזה מול איילה, שבעצם אין לי על מה לכעוס עליו, היא חוקרת וחופרת.

"אז למה את כל כך כועסת עליו?" איילה שואלת, מנסה לפתח קצת, "אולי...בגלל שהוא המשיך הלאה ואת רוצה אותו בחזרה? בעצם, מי החליט שאתם לא יכולים לחזור? אם הוא לא בגד בך ובכל זאת נפרד ממך ככה יפה, אז למה לא להיות שוב ביחד?" היא שואלת. "כי אי אפשר...המשכנו הלאה..", אני עונה מייד. "ומי קבע שאי אפשר? הרי לא דיברתם על זה בכלל ולא העלתם את האפשרות..", היא מקשה. "כן, כי זה פשוט ברור. תראי איך הוא המשיך הלאה, יומיים אחרי שהוא סיים איתי קשר של ארבעה חודשים כבר הייתה לו איזו אחת.." אני אומרת בזלזול, "ועכשיו, אחרי שהיא עזבה אותו, הוא לא מפסיק לספר על כל הבחורות שהוא מתחיל איתם. ואיכשהו אני תמיד באזור בשביל לשמוע את זה!"

איילה מחייכת. "מה?!" אני עונה למבט המשועשע שעל פנייה. "את רואה? את לא המשכת הלאה, את עוד מקנאה. ומי אמר שהוא המשיך הלאה?.." היא שואלת ואז נעצרת, עושה חצי סיבוב על הכסא המסתובב שלה ומורידה את הנעליים, "את יודעת, לפעמים אנשים מתמודדים עם כאב של לב שבור בעזרת אהבה חדשה, גם אם היא לא בדיוק אהבה... ואולי זה היה המצב של שלומי. אולי בכל זאת יש סיכוי ש - ". "שום סיכוי. לא היה ולא יהיה. תראי אותו, איך הוא קר, אני בקושי רואה אותו. אפילו בהפסקות הוא לא יוצא אלינו יותר.."

"טוב, אז כבר הגענו למשהו," איילה מתחיל לסכם, נושכת את השפתיים מפעם לפעם, "את צריכה לדבר איתו. תנסי אחרי שתחזרי מהשבת חתן אצל הדודים. תגידי לו מה את מרגישה. אני ראיתי אותך ואת שלומי בהפסקות בתחילת שנה, והוא אהב אותך, אהבה כזאת אמיתית, לא של ילדים. אהבה אמיתית זה לא דבר שמאבדים בשניות. גם לא בימים או בדקות. זה תהליך ארוך וכואב של החלמה. תסבירי לו למה התנהגת ככה ותבקשי סליחה, כי באמת לא מגיע לו יחס כזה רק בגלל שאת עוד מקנאה ואוהבת אותו....".

"היי!" אני אומרת אחרי כמה שניות, אחרי שקלטתי מה שהיא אמרה, "אני לא מקנאה!".

ואיילה שוב מחייכת, "אבל לא הכחשת את זה שאת אוהבת אותו....".

ואז היא עוברת לתחקיר אצל לאה, ששופכת את הלב שלה גם אחרי שהיא קצת נבוכה.

אחר כך איילה נותנת לנו פתקים שניתן למורים שלנו, על האיחור לשיעור.

היא מחממת שוב את הרגליים מעל התנור. ומדליקה את הרדיו על גלגל"צ.

ולמרבה האירוניה זה עברי עם חורף והשיר שלו מלווה אותי,

מתוך המחשבה שחבל שגם את החורף הזה אני אבלה לבד,

בלי שיהיה את מי לחבק ולמי לחלק את האהבה שלי.

"ואז נהיה חורף,

העלים הירוקים כבר צהובים.

ואז נהיה חורף,

וחברים הולכים חוזרים.

ואז נגמר הקיץ,

כבר לא יורד לסלון בתחתונים,

נגמר הקיץ,

אתה מבין שהבדידות שלך נשארת מבפנים.

ואיזה יופי, יושבים מול החלון הענקי,

זה כמו מראה אל תוך המחשבות שלי.

ואז נהיה חורף,

שהביא איתו עשן לרחובות.

ואז נהיה חורף,

הביא לי כמה מחשבות על אהבה,

על אנשים ועל שמחה,

וכמה שחשוב לזכור שהימים עוברים.."

[עברי לידר - חורף].