כן, אתם מוזמנים לרצוח אותי כבר עכשיו על ההיעלמות הזאת.

למרות שניסיתי איכשהו להשאר באזור, קצת נעלמתי. טוב, קצת הרבה. =]

שבועיים לא הייתי פה. שבועיים מלאים בדברים.

ואת הפוסט הזה כתבתי כל כמה ימים, מוסיפה עוד חתיכה לפאזל.

"אני רואה, אני רואה, אבל ארבעים זה גם טוב.." המורה המקסימה שלי למתמטיקה אומרת במבטאה הרוסי [כן, רוסים, צרפתיים, אוקראיניים, ערבים, אמריקאים, הכל יש לי בביצפר. שקלנו לשדרג אותו לבית מחסה לעולים חדשים]. "אבל אני גם יודעת למה את מסוגלת. אני סומכת עלייך שמבחן הבא את תשפ..נו, איך אומרים מילה זאת? כן כן, תשפרי..".

העיפו אותי מהכיתה בפעם השנייה באותו יום. והפעם זה היה המורה להיסטוריה, ורק בגלל שזה הוא ושבאמת הגיע לי לצאת מהכיתה (כי לא סתמתי את הפה למאית השנייה) שתקתי ולא אמרתי כלום, לא נתתי תירוצים כמו שדיי ברור לי שאנשים אחרים היו עושים והעפתי את עצמי מחוץ לכיתה.

בתנ"ך נתפסתי בחוסר ריכוז מוחלט, כל כך חוסר ריכוז שכבר היה סוף השיעור וספר התנ"ך שלי ישב לו עדיין בתיק, לא פתוח ולא נעלים, מחכה לאלוהים שלו. כשהמורה שלי שאלה אותי את השאלה הסתכלתי עליה במבט אטום, לא מבינה מה היא רוצה ממני. "נטלי? מה קורה איתך בזמן האחרון? את לא איתנו.".

ולמה כל החוסר ריכוז הזה? שוב. עומס רגשי בלתי פוסק.

ריב טיפשי שהיה באשמתי עם לאה, מה שעצבן אותי זה שגם אחרי שביקשתי ממנה בפעם העשירית סליחה ורדפתי אחריה בכל המדרגות של המתנ"ס, היא אמרה "טוב" אדיש והלכה. אז יש גבול לכמה שאני מוכנה להשפיל את עצמי בשביל סליחה עלובה.

ואחרי היומולדת של שלומי הלכתי ודיברתי איתו. אמרתי שבימי הולדת אני תמיד מבקשת סליחה. וביקשתי סליחה על היחס החרא שהבאתי עליו כל הזמן הזה, למרות שאני יודעת שהוא לא עשה כלום. וזה כל כך מרתיח אותי שהוא אומר שההיא ששברה לו את הלב ממזמן הייתה האהבה היחידה שלו. ומה אני הייתי? כלום?! ועוד יותר מעצבן שהוא כבר המשיך הלאה ואני עוד מחפשת אותו בכל פעם שיוצאים להפסקה ושואלת תמיד מי בא כשיוצאים כדי לדעת אם להתכונן בשבילו ומחסירה פעימה בכל פעם שאומרים את השם שלו. למה אני לא יכולה להיות אדישה כמוהו ותוך יומיים לשכוח הכל?

זה כל כך מבלבל. לא יודעת מה אני רוצה ממנו. כשהוא לא לידי, אני מחפשת אותו בכל מקום. כשהוא לידי, אני רוצה רק לתת לזרועות שלו לחבק אותי לנצח. כשהוא לידי והוא מתנהג כאילו כלום, בא לי להרביץ לו. ואני יודעת שאני גם מבלבלת אותו. פעם אני אומרת לו סליחה ושאני רוצה שנחזור להיות ידידים וביום למחרת אני מתעצבנת עליו על שטויות והוא חושב שאני שוב במחזור למרות שזה רק בגלל קנאה.

וזה כל כך עצבן אותי שזה המצב ושהוא עכשיו למעלה ואני עדיין למטה. כל כך הכאיב לי עד שיום אחד כמעט העפתי עליו כיסא. הטריף אותי שהוא עמד שם והשמיע לכל מי שרק הסכים לשמוע על איך שהוא התחיל עם ההיא ועוד יותר הטריף אותי לראות שהוא עומד פה מולי וצוחק איתי ואדיש אליי כאילו אני סתם עוד ידידה שלו למרות ששנינו יודעים שבכל שנייה שהוא רק ירצה אותי אני אתייצב שם. וכל מה שאיילה אמרה לי ש'אולי יש עוד סיכוי' ו'לא דיברתם ביניכם, אולי הוא עוד אוהב אותך' יצא לי מהשכל בשניות. מה אני אמורה לעשות איתו עכשיו? מצד אחד, אני רוצה שהוא יהיה לידי, תמיד, מצד שני, כשהוא לידי, הוא אדיש אליי ואני עוד יותר לא יכולה לסבול את זה.

ורגע נוסטלגיה. אתמול לפני חצי שנה בדיוק הייתה הנשיקה הראשונה שלנו. אני והוא. ברגע הכי אמיתי שיכול להיות לזוג. אני זוכרת איך אמרתי לו שנשבעתי לעצמי ששום נשיקה לא תצא לי בקורס הזה ובטח שלא איתו. ואיך הוא התעקש. וכדי להוכיח לי שהוא לא רק רוצה לנצל, הוא סיפר לי על זאת ששברה לו את הלב, אותה אחת שהוא אומר שהוא באמת אהב. ואיך בסוף הוא כן הצליח לנשק אותי. ואיך בבום אחד, אורי נכנסה ונעצרנו, הוא קופץ למיטה שממול ואני לא יכולה להפסיק לצחוק מהסיטואציה הקורעת. ושם בעצם נהיינו יחד, בכל שנייה פנויה. אוהבים בלי להפסיק. עד שהכל נפסק.

הביקור שהיה אמור להיות אצל רוית לפני שבועיים בוטל. וזה היה כל כך לא במקום. ממש חיכיתי לרגע שאני כבר אשב בבית שלה ושל מיקי, מחזיקה את התינוק הקטן שלהם (שכבר בטח לא כל כך קטן)..

באותו יום של הריב עם לאה, אישתי התקשרה; "מה את עושה היום?" – "ממ.. משלימה שעות שינה.." – "וחוץ מזה?" – "לא משהו מיוחד, למה?" – "יופי, כי רוית התקשרה אליי ועוד חצי שעה אנחנו אצלה". אתם לא מתארים לכם איזו הקלה זאת הייתה ואיזה צרחות היו בבית.

כשהגענו לרוית, מיקי היה באמצע שיחת טלפון, אבל הצליח להגניב לי חיבוק. מאור הקטן שכב על הרצפה, משחק בצעצועים שמעליו. ורוית חיבקה את שלושתנו בכל ליבה.

הראשון מביניהם שרצה לדבר איתי היה מיקי. הלכנו שנינו לחדר המוזיקה, יושבים מול הפסנתר המקסים שלו. אני מנגנת את "אתה פה חסר לי" של אביב גפן, הוא מחייך ואני יודעת שהוא רואה איך השתפרתי. ואז הוא מתחיל לדבר איתי על כל העסק, ואני מתחמקת ואומרת שכדאי שנחזור לסלון.

כמובן שאי אפשר להתחמק ככה משיחה עם מיקי, אז רוית משכנעת אותי ללכת איתו לשיחה, גם אם זה יהיה על סיגריה. אז למרבה האירוניה, אני ומיקי יושבים בחדר השירות הקטן, על אדן החלון שוכבות עשרות חפיסות סיגריה. הוא מתגאה בזה שרוית נקייה מסיגריות מאז שמאור נולד ושגם הוא בדרך להשגת המטרה הזאת; הוא מחזיק בארבעת החפיסות הקרובות ואומר שאת כל אלה, שפעם הוא היה מעשן ביום, הוא עישן בשבוע. המשך השיחה מאוד עמוק ומכאיב, אז אני חושבת שאני אדלג עליו. פשוט נסכם שהוא הוציא ממני עשרות דמעות, אם לא מאות. כי למיקי יש סיפור שנוגע – לא היו לא הורים, לא הורים לפי ההגדרה בכל אופן, לא טיפלו בו, כל החיים שלו הוא עבר מפנימייה לפנימייה, פורץ לאן שבא לו ומתי שבא לו. עד שהוא פגש את רוית. באינטרנט, צריך לציין.

אחר כך הגיעה השיחה עם רוית, אחרי שהיא כבר השכיבה את מאור לישון והבנות ישבו בסלון וראו עם מיקי את "אמא'לה" בערוץ 2, נקרעים עם כל ציר מדומה של אורנה בנאי.

וקשה לי להיפתח מול רוית. ואני רועדת, אבל לא בגלל שקר בחוץ. ואז אני מספרת. ואיפשהו בדרך הדמעות שלי פורצות החוצה, וגם הדמעות של רוית. והיא מחבקת אותי ואומרת שאין טעם שאני אמשיך עם זה, ואם כן, אז לפחות לספר לאבא ואמא. כי הם ירצו לדעת. ואני אומרת שאני בחיים לא אספר להם, כי הם כל כך התאכזבו. ואין לי כוחות לאכזב אותם שוב.

ואז איילה למחרת בבוקר. היא יושבת מולי, ספל הנס קפה המר שלה מולה.

יהיה נורא מוזר להגיד את זה, אבל זה כל כך נכון – בשבועיים שאנחנו מכירות כל כך התחברנו, הרגשתי שהיא איכשהו מייד מבינה אותי וכואבת איתי. ואת הכאב שלה על מה שאמרתי עכשיו ראיתי הכי הרבה בעיניים שלה.

סיפרתי לה איך הרגשתי לבד. הכי לבד שאפשר. למרות ששלומי היה איתי והיה הכי מקסים שבעולם איתי, החברות שלי עזבו אותי, אחת אחרי השנייה, היחידה שנשארה הייתה כמובן אורי. ואז מה שהייתי מוקפת בכל החברות והחברים האלה בכל הפסקה? יש אנשים שמרגישים בודדים גם כשכל האהובים שלהם מסביבם, מחבקים אותם. וזה בדיוק המצב שלי. כבר חצי שנה. ורק עכשיו אני מצליחה להסביר בדיוק איך הכל התחיל ולמה בכלל נגעתי בסיגריות מההתחלה. בגלל הלבד. הלבד הזה שפשוט אי אפשר להתמודד איתו, עם כל הריקנות הזאת, עם כל הלא לדעת מה אני רוצה בחיים שלי בכלל.

סיגריות היו ותמיד יהיו בשבילי אבא. אבא מעשן מאז שאני זוכרת אותו. סיגריות בתת מודע שלי זה אבא. ותמיד כשהרגשתי קצת לבד או שקצת קשה, במקום ללכת לבקש מאבא חיבוק, פשוט לקחתי סיגריה, הריח כל כך הזכיר אותו ואת החיבוק שלו. וזה הספיק לי. וזה עד היום מספיק לי.

שלושה ימים אחר כך, המורה שלי לאנגלית התחילה את הדיון על כנות. כולם אמרו שהאמת תמיד עדיפה, תמיד עדיף לספר הכל, אפילו להורים. ורק אני לא הסכמתי.

"אם היית מעשנת, חס וחלילה," היא אמרה באנגלית צחה, "לא היית מספרת להורים שלך? היית מעדיפה לחכות שהם יגלו את זה ממישהו אחר והאמון שלכם ייהרס לגמרי?", ואז היא נעצרה, נותנת לי לעכל והוסיפה "כי ברור שבשלב מסוים הם יגלו את זה ממישהו אחר.."

וכאן בעצם הייתה השבירה.

באותו לילה סיפרתי לאמא ואבא. הכל. רועדת כולי. לא מפסיקה לבכות. ואני יודעת כמה הדאגתי אותם. וכל הדמעות האלה שיצאו באו בתור שחרור, אחרי כל כך הרבה זמן שפשוט לא הצלחתי לבכות. והגעתי למסקנה שחלק אדיר מהכאב הזה יצא ברגע שסיפרתי להורים שלי הכל, ברגע ההוא חזרה לי הרגישות הזאת ורבות מהחומות שבניתי בחודשיים האחרונים נפלו.

ואישתי שלי,

את שעכשיו מרגישה ככה,

שאת הכי לבד בעולם,

שאף אחד בחיים לא יבין אותך,

שהכל נופל עלייך, כל העולם שלך,

ושאת לא מצליחה להשתחרר מכל הכאב,

אפילו לא בעזרת הדבר שהכי עזר לך עד עכשיו –

דמעות.

רציתי רק שתדעי שגם אני הייתי שם,

ולא ראיתי איך לעלות בחזרה למעלה.

אבל חשוב שתדעי שבקבוק בירה לא יעזור לך,

זה ירגיע אותך לרגע ואחר כך הכל חוזר,

אולי אפילו גרוע יותר ומכאיב יותר.

וגם אם זה נראה נורא קל להישבר בחזרה,

להיות חסרת אונים ולא להתמודד עם כלום,

אל תתני לזה לקרות. את חזקה מזה.

ויותר מהכל, אני רוצה שתדעי שאני תמיד פה,

כמו בערב ההוא שישבנו ובשאר הימים שדיברנו.

שתמיד תוכלי למצוא אותי לידך, גם אם זה סתם

בשביל חיבוק וכתף לדמעות.

אוהבתותך נורא.

תגובה:

<אישת האחת והיחידה>‏ (‏PM‎ ‏06:56)‏ :

<אישת האחת והיחידה>‏ (‏PM‎ ‏06:56)‏ :

*~*NaTaLiE*~*‎ (‏PM‎ ‏06:57)‏ :

*~*NaTaLiE*~*‎ (‏PM‎ ‏06:57)‏ :

<אישת האחת והיחידה>‏ (‏PM‎ ‏06:57)‏ :