רואים מה זה? או שאני שוכחת אתכם לחודש שלם, או שאני מביאה בשני פוסטים לשבוע. =]

בכל הפסקה של יום שישי, כבר נהיה לנו הרגל לנצל את ההפסקה הזאת לביקור בחדר המוזיקה. ובדרך לשם אני רואה את מי שבימים האחרונים גורם לי קצת לשמחה וקצת לעצב. ורק עכשיו הכרתי אותו. והוא כל כך יפה. עומד שם, קצת גבוה ממני, עם שיער חום ובלורית כזאת ועיניים חומות, עיניים שמשדרות טוב לב. ואני יודעת שבינתיים זה רק הידלקות קלילה שכזאת. שום דבר רציני. ואין שום סיבה שבעולם שהוא ישים לב אליי בכלל, הוא כל כך ברמה אחרת, שזה קצת  גורם לי להיעצב שאני לא מספיק טובה בשבילו.

והוא כל כך ההיפך משלומי, כל כך בוגר ולא ילדותי. ובכל זאת, עם כריזמה וחוש הומור. ואני יודעת שהייתה לו חברה והיא ממש עכשיו נפרדה ממנו, הטיפשה. והוא מחייך אליי בכל פעם שהוא רואה אותי, אולי סתם כי יש לנו כמה חברים משותפים, אבל החיוך שלו כל כך מסנוור שאני נמסה מייד, בלי שיהיה אכפת לי למה בכלל הוא מחייך. אבל אני לא נסחפת מייד, למדתי את הלקח. הכל לאט, לא לסמוך מייד. זה הכל עניין של זמן.

ואבירן יוצא לעברי מהחדר, והוא מרים גבה "העלמה נטלי ****** (שם משפחה, חמודים, חומר מודיעיני חסוי וסודי ביותר, עכשיו אתם מבינים מה מוחבא בכור בדימונה?) עם טריינינג ביום שבו אפשר ללבוש ג'ינס?" הוא שואל בציניות כובשת, ואז הופך לרציני "את מרגישה טוב, מאמי?".

איך הוא מכיר אותי. נראה כאילו כולם מכירים את נטלי. אבל אף אחד לא מכיר את נטלי שסגורה עמוק עמוק בפנים, אולי אפילו לא נטלי בעצמה.

אני מחייכת, חיוך לא מזויף, "סתם לא היה כוח בבוקר...", אני עונה, "בטח לא עם שמים כאלה שחורים..", מצביעה על השמיים מלאי העננים ומסתכלת על העצים שמאיימים לעוף מכדור הארץ בגלל הרוחות הירושלמיות המקפיאות. אני רואה את פניו המהורהרות, כמעט שומעת את הברגים החורקים שבמוחו זזים במרץ, "טוב," הוא אומר, "אבל נראה לי שבכל זאת את זקוקה לאיזה חיבוק כזה, גדול גדול, הא, מה את אומרת?" הוא שואל בביישנות מופגנת. אני עולה על קצות האצבעות (בכל זאת, הבנאדם מטר שמונים, נשבעת!), נותנת לו נשיקה גדולה ומחבקת אותו.

(פלאשבק:)

באותו זמן מלאו לי חמש עשרה. שבועיים לאחר מכן כל החבר'ה, עשרים במספר, קפצו לחגיגה קטנה ביום שישי בערב. אני זוכרת איך סידרתי את כל הבית ואמא אמרה שאני אביא אותם כל יום וככה הבית יהפוך למוזיאון ואני אזרוק בגדים של כביסה לסל, לשם שינוי ולא אשאיר אותה על הרצפה לשבוע לפחות.

בתשע וחצי כולם כבר נמצאים בסלון, שותים ואוכלים, מדברים ומדברים. מרימים כוסית (של קולה, רק אני של דיאט ;]) לכבוד היומולדת שלי. בתכנון לראות סרט ואני כמובן זו שלא בוחרת.

אני זוכרת איך שלומי מחבק אותי כל הזמן. זה היה עוד בתחילת הדרך שהיינו בלתי מופרדים. אנחנו מול המקרר ואני אוכלת ביס מקוביית שוקולד והוא אוכל את כל מה שנשאר ממנה, משאיר טיפה על השפתיים. ואני זוכרת את הנשיקה המתוקה שבאה מייד אחרי זה.

ואני זוכרת את "מת לצעוק" שראינו קרוב לתשעים פעם (כבר הזכרתי שאני שונאת את הסרט הזה?).  ועל הספה הגדולה והשחורה ישבנו אני הוא ואישתי. אישתי הכי רחוקה, שלומי נשען עליה ובסוף אני. אני זוכרת איך כל הסרט הוא עשה לי מסאז', מחבק אותי ולוחש לי כל כמה שניות כמה שהוא אוהב אותי ושיהיה לי המון מזל-טוב. הכי הרבה אני זוכרת את הסימן האוהב שהוא השאיר לי על העורף, שעבר רק אחרי כמה שבועות ועכשיו המקום הזה משאיר לי צלקת קטנטנה בלב.

אחר כך כשליוויתי אותם לקניון ואלי, חבר של שלומי, בא ואיחל לי מזל טוב. ואני זוכרת איך ששלומי הלך לתת חיבוקים לכל החבר'ה ואני ואלי נשארנו לבד. ואלי חייך ואמר לי מזל טוב ואחר כך הוא שאל איך הצלחתי לתפוס אותו. וכשאמרתי שלא הבנתי למה הכוונה, הוא אמר שאף בחורה לא הייתה איתו יותר משלושה ימים. שאני פשוט עשיתי עכשיו נס והיסטוריה וכנראה שהוא באמת מאוהב.

אבל למה נזכרתי בכל זה? בגלל הלילה של אתמול. איך שבת דודה שלי ישבה על המיטה בתוך החדר תכלת שלי והקשיבה לכל הסיפור על שלומי, הביטה בי כשאמרתי בקול רועד שיומיים הפרידה כבר היתה לו מישהי ואמרה בישירות וכנות שכנראה הייתי צריכה לשמוע כבר מזמן –

"הוא לא אהב אותך. הוא פשוט ראה מישהי תמימה עם המון אהבה שבאמת מסוגלת לתת אמון במישהו וניצל את המצב. אם הוא היה באמת אוהב אותך, הוא היה מבין שהתייחסת אליו חרא רק בגלל שחשבת שהוא בגד בך. שהכל היה אי הבנה. אבל אם הוא שכח אותך כל כך מהר, הוא לא באמת אהב אותך".

ולמרות שניסיתי להגן על שלומי, להגיד איזה חבר מדהים הוא היה ואיך זה לא הגיוני כי כולם אמרו וראו איך שהוא מאוהב בי, ידעתי שזאת יכולה להיות אפשרות, זאת יכולה להיות האמת. האמת שלנו. ורק אלוהים יודע כמה זה הכאיב לי.

עוברות כמה שניות שנראות לי נצח ואבירן ואני עדיין באותה סיטואציה; אני על קצות האצבעות, מגוחכת מתמיד, עם הטריינינג השחור והמחמיא שלי ופס עפרון האיפור החום שבעיניי קצת נמרח על החולצה העבה והלבנה שלו והוא מחייך ומחבק אותי, עיניו עצומות.

ומשום מקום אני מתחילה לשיר, אולי בגלל שחדר מוזיקה עמד במרחק מטרים ספורים ממני ושמעתי את אופיר מנגן בתוכו על הפסנתר את "זכיתי לאהוב".

"טיפה טיפה אני חוזרת לעצמי,

טיפה טיפה אני אוספת את השקט שלי.

אולי אפילו מתייפה..

טיפה טיפה..."

[מירי מסיקה – טיפה טיפה].

והוא יודע שאני עכשיו בוכה, אבל הוא שותק. כי הוא יודע שכשאני בוכה אני צריכה רק חיבוק. ואז הוא מפסיק את החיבוק, "לא אולי אפילו מתייפה, מתייפה בטוח, כמו תמיד..", הוא מחייך ומעביר ליטוף על השיער שלי. ואני מצחקקת ומוחה את הדמעה.

עמוק מתוך תת המודע שלי מהדהד קולה של אישתי,  "אל תהיי טיפשה, אבירן מאוהב בך כבר מכיתה ח'.. לא צריך להיות גאון בשביל זה, תראי איך הוא מתייחס אלייך יפה.." ואז, אחרי השתיקה הארוכה שלה, היא מוסיפה בדרמתיות "אל תפגעי בו, הוא טוב מדיי..".