השיער שלי אסוף ברשלנות מכוונת, הכובע הקטן מסתיר חלק ממנו ומדגיש את הקצוות הבלונדיניות.

גרביון הרשת השחור נדבק לרגליים ומנוגד לגמרי לרגליי הבהירות.

העקב הזנותי שהשאלתי מחברה לכבוד פורים (כי אם כבר "נהפכו", אז עד הסוף..) כבר מכאיב על האצבעות, אבל אני סובלת בשקט.

והשמלה, אוץ', השמלה. כזאת מהחלומות, הבנות מביניכם יבינו אותי; שמלת סטרפלז שחורה, שבאמת נראית עלייך טוב, לא משמינה ולא מרזה, איכשהו משתלבת עלייך בול.

איפור קורי העכביש שאמא עבדה עליו כמעט שעה עוד על פניי וצווארי.

המחזר של אישתי לא מפסיק לחבק אותה כל הזמן.

ומצד אחד אני כל כך שמחה בשבילה שיש לה סוף סוף מישהו כזה, כי באמת מגיע לה,

אבל מצד שני היא רק סובלת ממנו והוא כולו ערס פוזה שריח הוודקה נודף ממנו,

הריח שאני כבר למדתי להכיר מרחוק, עוד מהימים עם שלומי.

והוא מאחוריי, אני מרגישה את הנשימות שלו על השיער שלי שעכשיו כבר פזור,

"היהודים" ברקע עם אלה וכל הערסים למיניהם אוכלים את הלב בזמן שכל השאר צועקים את המילים וקופצים. והדי.ג'יי עובר בלי שום קשר לשיר שקט, כאילו הוא ביקש את זה.

ועכשיו הנשימות החמות שלו עוברות לעורף שלי והיד שלו על הבטן שלי.

הוא לוחש לי משהו באוזן אבל אני בכלל לא שומעת.

והרחבה מלאה אבל בשבילי זה רק הוא ואני. אני והוא.

נדמה לי שגם הוא מרגיש ככה.

ואני כמעט יכולה לשמוע את הדופק המהיר שלו בגלל היד שלו שעליי.

והעיניים הכחולות של שלומי, אני רואה איך הן בוערות מקנאה בחשכה של השיר השקט.

ואני מחייכת. זה טוב שהוא סובל, שירגיש קצת מה זה סבל. שיבין כמה כאב לי.

אבל לי כבר לא אכפת ממנו, מהסבל שלו, מכמה שכואב לו,

כבר יש לי עיניים אחרות שמסתכלות עליי באהבה, עיניים ירוקות.

בום. נפילה בחזרה למציאות.

כמה חבל שזו רק פנטזיה. כזאת שלי. פרטית. שאיכשהו רציתי לכתוב כאן.

באמת היתה מסיבת פורים ובאמת התחפשתי לאלמנה שחורה ואכזרית,

אבל אתה לא הסתכלת עליי אפילו ואני כל כך ציפיתי למסיבה הזאת, שיקרה משהו.

אני כבר לא יודעת מה לחשוב, כי כבר נתת לי כמה סימנים,

ואולי זה רק נדמה לי בגלל שאתה תמיד נחמד וצוחק ומעודד את כולם.

ושלומי בכלל לא היה שם בשביל למות מקנאה על זה שהאקסית שלו שוב נראית טוב,

שעכשיו המחמאה הקבועה שלו "יפה שלי" באמת מתאימה,

ובטח לא למות מקנאה על זה שהיא נמצאת עם מישהו אחר.

הוא בכלל ישב בפארק והשתכר עד כדי אובדן הכרה. כהרגלו.

ואני לא יודעת מה יותר חשוב בפנטזיה הזאת,

שאני כבר מוכנה להמשיך הלאה או שאני עדיין נהנית להכאיב לשלומי.

למה שלומי תמיד חייב להשאר ברקע לכל דבר שאני עושה?

למה אתה לא לידי עכשיו? למה לא היית לידי במסיבה?

תן לי סימן.