ביום שני בשעה עשר וחצי בלילה,

קיבלתי הודעת אס.אמ.אס שהיה כתוב בה:

ההודעה הייתה מהפלאפון שלך, כשאתה ישבת בחדר הסמוך.

ורק נדמה לי אבל אני לא אותה אהובה סקסית שלך.

וברור לי שהחלטת החלטות מסויימות,

ואתה כבר יודע שאני בחיים לא אסלח לך.

בגידה מבחינתי זה הנמוך ביותר, ואתה הגעת לשם.

בהתחלה עוד הגנתי עלייך, אמרתי שזה לא נכון,

המשכתי להכחיש. אבל לא, באמת נפלת.

בארבעת החודשים האחרונים אני רואה שינוי ביחס שלך לאמא

ועכשיו, קיבלתי את ההודעה הזאת בטעות וזה מדאיג אותי.

אמא דואגת כבר כמה חודשים שאולי אתה לא שלה יותר,

אבל תמיד היא איכשהו מוצאת תירוצים בשבילך, לזה שאתה בסדר.

אבא, אני אוהבת אותך ורוצה משפחה,

ואני לא רוצה שזה יהיה ככה.

אני רוצה שהכל יחזור להיות כמו בערב ההוא,

שישבנו סביב השולחן - אני, אתה, אמא ושלומי.

אני מרגישה שאני חייה במשפחה שהיא בעצם

ממש לא משפחה.

שקרים,

עצב,

כאב.

אבל אם למדתי משהו מהדבר הזה,

זה שכנראה המשפחות שחינכתם אותי עליהם

לא קיימות.

אין דבר כזה משפחה מאושרת וכנה,

בלי בגידות ועם הרבה אהבה.

הכל היה בועה של ילדה טיפשה

והנה, היא כבר התפוצצה.

אבל אני לא נוטשת הרגלים ישנים,

ואני אגיד לך את האמת עד הסוף.

אם תמצא שנעלמה לך חפיסת סיגריות,

תדע שהפעם זאת באמת אני.

ושכשאמרתי לפני כמה ימים שלא נגעתי

ולא עישנתי כבר חודש וחצי, אמרתי את האמת.

אבל הפעם, אני מודה באשמה.

ורק שתדע,

זה הכל בגללך.

עכשיו איך ההרגשה?

אני כל כך מצטערת,

כבר תכננתי איך להבריז מחר מביצפר,

איך לספר להורים שהשיעורים התבטלו

(ותאמין לי שהיית מצליחה, הרי שקרים זה אצלי בדם).

וזאת הייתה אמורה להיות הפתעה והכל.

הייתי אמורה להיות שם מחר במיוחד בשבילך,

כי אני יודעת כמה כל זה חשוב לך.

אבל הכל נהרס. שוב בגלל אבא.

אבל אני אהיה שם,

כל כך רחוקה וגם קרובה.

מבטיחה.