GOODBYE NOBODY

אם תסתכלו עליו מהצד, הוא רק עוד מוזיקאי שמנגן בזמן שהוא פורט על מיתרי הלב של כל אחד מאלו שמקשיבים לו. יש לו עיניים גדולות ואוהבות, לפעמים גם עצובות והוא גם ילדותי וגם בוגר. הוא גבוה ממני רק קצת וקטן ממני בכמה חודשים (כן, תצעקו "פדופילית!"), אבל בינינו אני זאת שעדיין בתולה והוא לא, מבינים? לא שזה מראה על משהו, אבל..בכל זאת.

הוא ביישן שכזה, שותק כשלא צריך, צועק כשלא צריך, תמיד צוחק, תמיד מצחיק, תמיד מסמיק. גם הוא כמו כל אחד אחר בעבר שלי שהיה מספיק חשוב, קשור חזק לאלכוהול ולכל מה שקשור בו. גם הוא מחזיק בהיסטוריה שלו סיפור די עצוב, סיפור כזה שאני נזכרת בו בכל פעם שהמבט שלו בוהה באוויר או כשהעיניים שלו מתמלאות בעצב. סיפור על אחות קטנה שהייתה מונשמת בצורה מלאכותית, וכשאמא שלו נכנסה להתקלח והייתה הפסקת חשמל, היא נחנקה ומתה לו מול העיניים, עם חוסר אונים שכזה שאף אחד לא יוכל להבין, כנראה שגם לא אני.

וחלק מהחברות חושבות שאני מסוגלת לתפוס מישהו הרבה יותר ממנו, שהוא קטן עליי, אולי יותר מדיי קטן עליי, בעיקר עכשיו, אחרי שסוף סוף התאוששתי משלומי ואני שוב מחפשת על מי לשים את הראש ועם מי לחלוק מה שבלב, העיקר להמשיך הלאה משלומי. אבל בין אם הוא קטן בשביליי או לא, הוא עושה לי משהו בלב, משהו שחשבתי שכבר מזמן קפא בו. לפעמים אני מוצאת את עצמי בוהה בו, מחייכת וזה דבר שלא קרה כבר המון זמן.

הוא ישב לפני כמה שבועות על הספסל בין כולנו והוא היה כל כך שיכור שהתפלאתי שהוא עוד מצליח ללכת (בזיג-זג, אבל לפחות ללכת במובן מסוים). ואז אחת החברות שלי ישבה לידו והתחילה שיחה שכבר בהתחלה לא מצאה חן בעייני, "עכשיו, כשאתה שיכור, אתה תגיד לנו את כל האמת, נכון?" היא חייכה כמישהי ששומרת לעצמה סוד. "נגיד...", הוא אמר, מחייך מאוזן לאוזן כמו טיפש.

"אז.... נכון שהיה לך משהו לנטלי שלנו?" היא הצביעה עליי מכל כיוון אפשרי, "נו, פעם, כשהייתם ידידים טובים..?", היא המשיכה לחייך, מתענגת על המצב המביך. "תשתקי!", צווחתי עליה, אני שונאת מצבים מביכים, אבל בואו נודה באמת, גם אותי עניין לדעת מה היה לו אליי פעם. "מממ.." האלכוהול בלי שום ספק הפעיל את קסמיו, הוא חייך חיוך גדול והסתכל בי ישר בעיניים, "היה לי משהו ממש גדול אליה, אבל אז היא התרחקה ממני. אבל כן, הרגשתי...משהו.." הוא הודה בלי שום בושה וידעתי שמחר הוא לא יזכור דבר.

והעונות עברו במהירות, החורף הלך כבר ונשאר מאחור ואם אתם שואלים אותי, לפי החום שפה בחוץ, אפשר לומר שכבר קיץ. כל הגולפים והסריגים הארוכים נכנסו עמוק בתוך הארון, לחמם את הדובי שעוד שם וכל החולצות הקצרות ובגדי הים מצאו את הדרך החוצה. הקיפאון כבר תקוע בעבר ועונת החום כבר הגיעה, ואולי, רק אולי, גם הוא יהיה חלק ממנה.

_________________________

אתה יודע, את הפוסט הזה כתבתי מזמן, לפני כמה שבועות. אבל ההתנהגות המזדיינת הזאת שלך הרסה את כל זה. אלוהים, איך בנאדם יכול להיות כזה חרא? צריך הרבה בשביל לעשות את מה שעשית. ואתה יודע, אם זה היה מישהו אחר, באמת שלא היה אכפת לי, אבל העובדה שזה אתה, והיה לי אליך משהו, גורמת לי כל כך הרבה גועל, בעיקר בגלל שאני לא מבינה איך בכלל הסתכלתי עלייך.

לא עושים דברים כאלה, אתה יודע? אתה עוד ילדון קטן, לא למדת כלום בחיים שלך. עכשיו אני מסתכלת עליך מהצד, על כל הדברים שהסתכלתי עליהם בעבר ואמרתי "וואלה, הוא אחלה בנאדם" ואני לא מבינה מה מצאתי בהם, כי בסופו של דבר, אתה ילדון וזהו. אני אולי גדולה ממך רק בשנה, אבל לפעמים שנה אחת היא מה שעושה את כל ההבדל. כשתגדל קצת תבין שעדיף חברים שיש להם אופי שאתה אוהב, אנשים כאלה שאתה באמת מכבד ושאתה יודע שתמיד יהיו לצידך מאשר כמה ערסים (!) ופרחות (!) ופאקצות (!) שתלך ותלקק להם בשביל שיהיו הגב שלך, בגלל שאתה כזה פחדן.

ואם היית עושה את זה בלי קשר אליי ואל החברות שלי, הייתי שותקת, אבל העובדה שהעדפת פרחה על פניי מגעילה אותי. מגעיל אותי לא פחות שהתקשרת אלינו וביקשת שנבוא להיות איתך בשישי ובכלל לא הסתכלת עלינו כל הערב וגם שאחר כך שכנעת אותנו לחכות לך. אתה מבין את זה? אני אשכרה ישבתי שם עשרים דקות וחיכיתי לך. ואחרי שכבר אמרתי לך שאין לי זמן, שאני צריכה לעוף אז אמרת "טוב נו, אתם יכולים ללכת..", כאילו אתה זה שעושה לנו טובה. מי אתה שתדבר אליי ככה, הא זבל?

וכל זה בשביל מה? בשביל שתוכל לשבת ליד הפרחה הזאת שאין לה עדיין 12, לשיר לה שירים, לחרמן אותה בלי סוף ולקוות שאולי היא תתן עוד משהו בשביל שאחר כך היא תגן עלייך. חתיכת אפס, שהיא תגן עלייך?

והנה אולי יש לשלומי כמה מעלות עלייך; שלומי גבר אמיתי, דבר שאתה בחיים לא תהיה, כי ככה האופי שלך. הוא מישהו שאפשר לסמוך עליו שיעמוד ליד החברים שלו תמיד ולא יברח כשקצת קשה וכשמשהו עלול לפגוע בתדמית הגדולה שלו. אם מישהו היה פוגע בכבוד שלי ככה, שלומי היה גורם לו להתחרט על הרגע שהוא בכלל נולד ואתה, במקום שתהיה לצידי, אתה זה שפוגע בי ככה?

ואולי אפילו חשוב יותר, לשלומי יש אופי, אולי לפעמים האופי שלו מטריד, אבל הוא בחיים לא ישנה את האופי שלו, לא בשביל פרחה ולא בשביל אף אחד. אפילו לא בשבילי.

ועכשיו אני במצב כזה שכולם מסביבי פורחים ורק אני נשארת תקועה באותו מקום, קשורה חזק בשורשים של העבר שלי, בלי שום התקדמות, ולבד. הלבד כמובן הכי מפריע לי בתמונה. בעיקר בגלל שלכל שאר החברות שלי יש עכשיו חבר או לפחות מישהו בכוונת ורק אני לבד ובכל זאת, אני מעדיפה להשאר לבד, מאשר להיות עם אחד כמוך. אחד שפוחד מהצל של עצמו וכל כך צבוע שמסוגל לעשות דברים כאלה בלי לדאוג לאף אחד, חוץ מלעצמו.

ואתה יודע למה שמתי לב עכשיו? אתה כל כך עלוב שאפילו שם לא נתתי לך. בחודשיים האחרונים נכנסת שוב חזק בחיים שלי ובכל זאת, אתה כל כך לא קשור אליהם שאפילו כינוי אחד וקטן לא נתתי לך, אפילו אותו אתה לא שווה.

תמיד כשאתה בא, אני טיפה פחות,

מרוקנת מעצמי אבל שומרת עוד כוחות.

כשאתה בא, אני נופלת, בגללך, אני רוצה לבכות,

אני יודעת למה באת ומה אסור לי לצפות.