________________________________________

אני מרימה את הראש שנשען על החזה שלו ואת העיניים ממסך הטלוויזיה שעליו הדמויות ממשיכות לזוז. "מאמי?" אני שואלת אותו, מסתכלת עליו, על איך שהריכוז שלו נקטע פתאום ועובר אליי. "מה?", הוא שואל כמעט בלי קול. הוא כל כך שליו, בשקט שלנו, כל הגוף שלו רפוי וגם שלי, אחרי המסאז' שהוא עשה לי (ושאלוהים יבורך, הוא נתן לו ידי זהב..).

"אתה יודע," אני אומרת ומחזירה את הראש למצב הקודם, "הייתי מוכנה למות ככה. עכשיו." העיניים שלי מתמלאות דמעות, בלי שהוא שם לב בגלל החושך, וזה דבר מאוד נדיר אצלי (לא הדמעות, הדמעות מאושר). הוא נותן לי נשיקה על השיער וחוזר ללטף אותו, "גם אני." הוא לוחש עדיין וחוזר להביט באופנוענים עושים סיבובים מטורפים.

לפעמים לא צריך יותר מדיי מילים בשביל להגיד את כל המילים הנפלאות שבעולם.

הכל זורם, כמעט כמו אז, פראי באותה מידה, אוהב באותה מידה, מחויב באותה מידה. אמא ואבא כמובן לא בבית. אני יודעת לזהות את המנוע של אבא, רק משמיעה, בגלל זה אני לא דואגת שהם פתאום יכנסו וימצאו אותנו ככה. "אני אוהב אותך", הוא לוחש ושובר אותי שוב. "מה...? את בוכה?" הוא שם לב, "אל תבכי, בבקשה לא. את יודעת שאני לא טוב עם דמעות!" הוא מלקק ממני את כל הדמעות ומתחיל לדגדג אותי בבטן (שזו בהחלט אחת הנקודות הרגישות אצלי), אני צוחקת ומתפרעת על המיטה, מקמטת אפילו יותר את הסדינים שאמא סידרה רק באותו בוקר, עד שאני מצליחה לתפוס את הידיים שלו ואנחנו ממשיכים, הנעליים שלו זרוקות על הרצפה מהרגע שהוא הגיע וגם המפתח והארנק. הפלאפון שלו על השידה, שוכב ליד שלי.

המנוע של ה'רנו קנגו' של אבא חונה ליד הבית, לוקח לאבא בדרך כלל ארבעים שניות בלבד להגיע לדלת מהאוטו, אבל אמא איתו, אז יש לנו עוד עשרים שניות לפחות. אני קופצת מהמיטה "הם הגיעו" אני אומרת וצוחקת למראה פניו החיוורות של שלומי, הוא פוחד מאבא כל כך.

אני רצה למרפסת הקטנה שלי שמשקיפה למדבר יהודה, מסובבת את הראש אל החניה ורואה את אמא סוגרת את הדלת בטריקה ושואלת את אבא "אולי בכל זאת כדאי שנתקשר אליהם קודם?". "אני לא נשאר פה! אבא שלך ירביץ לי!" הוא מצחיק אותי אפילו יותר. מתלבשים מהר, שלומי מחזיק את הנעלים שלו ומתחיל לרדת במדרגות לחדר של המחשב.

רשרוש המפתחות נשמע בדיוק כשאני מתיישבת באותה שלווה שהייתה לפני כמה שעות על הכסא שמול המחשב. שלומי לידי, נסער, נועל מהר את נעליו. אמא נכנסת ומדברת בחיוך אל שלומי ושלומי מנסה לשתף פעולה, הוא מת על אמהות כי רק עליהן הוא יודע להפעיל את הקסם שלו. אחרי כמה דקות הוא כבר הולך הביתה בתקווה לא להתקל באבא, אבל לצערו אבא יורד מהחדר שלו, אחרי שהוא החליף לפיג'מה, ולכן שלומי נותן לי רק נשיקה קטנה, פותח את הדלת ויוצא.

אמא קוראת לי לחדר שלי ואני נכנסת עם כוס הקולה ביד. אמא יושבת ברצינות גמורה על המיטה, מסדרת את הסדינים המבולגנים. "תגידי, אתם...עשיתם משהו? את יודעת, שכבתם וכאלה..?" היא מנסה בקלילות, אני יורקת החוצה את כל שלוק הקולה ששתיתי באותו רגע. "פאק, אמא! לא!" אני צווחת מייד.

"כי באמת אין לי בעיה, אני יכולה להסביר לך הכל, באמת! ... כשאני ואבא היינו יחד בפעם הראשונה ..." היא ממשיכה, ממהרת לצאת מהמצב המביך ואני רואה את הצחוק שלה שעומד להתפרץ על התגובה שלי, אבל היא בכל זאת מתאפקת. "ל-א! אה... אנחנו... אנחנו לא בכיוון! וגם אם כן, אני לא.. אני לא צריכה שום עזרה..", אני מסתכלת על כל כיוון אפשרי חוץ מעל העיניים שלה. "את בטוחה? כי... אני תמיד יכולה להסביר לך הכל. באמת. אין לי שום בעיה. אני יודעת איך זה הנוער של היום, אתם לא מבזבזים זמן לכן.... את יודעת יש קונדומים ויש גלולות ולא צריך להריון מכל סקס ו......." היא ממשיכה באותו קצב מהיר. "אמאאא!! עזבי אותי, אני בסדר! אני עוד בתולה, ריבונו של עולם!", אני כבר ממש מחליפה צבעים.

"אז למה הסדינים ככה?" היא שואלת מייד. "מה?", אני לא מבינה על מה היא מדברת. "הסדינים," היא מסבירה, "אני סידרתי אותם רק היום בבוקר, עבר עליהם משהו ממש פרוע...." היא מחייכת בינה לבין עצמה. "אה," לא חשבתי על זה, לעזאזל, "אנחנו... הוא... רק דיגדג אותי קצת ורק שכבנו פה לראות טלוויזיה.. אבל - ", אני מסתכלת עליה במבט מחמיר ומצביעה על עצמי, "אני ל-א!".

השעה בערך אחת וחצי ואני שומעת את הדפיקה המבוישת בדלת. שלומי עומד בכניסה, לפי תנועות הגוף שלו אני יודעת כמה המצב לא נחמד לו. "אני..." הוא מתחיל לדבר, "אוף, מזל שאת פתחת!", הוא אומר לי ומשחק באצבעות ידיו. "שכחתי כאן את המפתח.... והארנק.... וגם את הפאלפון.." הוא אומר לי, "אה, לא שמתי לב אפילו, איפה?" אני שואלת. "בחדר שלך, זרוקים ליד המיטה.." הוא אומר ובולע המון רוק שעמד לו בפה. אני מחייכת ועולה לחדר, מוציאה את הדברים שלו ומספיקה לראות את ההנהון שאמא עושה לעצמה, הנהון שאומר את ה'ידעתי!' הזה שלה. הוא נותן לי נשיקת לילה טוב ויוצא מהר אל תוך הלילה.

בבוקר שלמחרת, בהפסקת אוכל, כשכל הבנות מתיישבות ואוכלות (נו, ומן הסתם גם מרכלות), אני מספרת לחברות שלי על השיחה עם אמא והן פשוט לא מפסיקות לצחוק על המצב המביך. למרות שאותי זה לא הצחיק בכלל! אחרי כמה דקות, שלומי נכנס לכיתה במדים מגוהצים, כל המבטים מופנים אליו והבנות מבליעות חיוך שאומר 'אנחנו יודעות כל מה שקרה אתמול'. אנחנו יוצאים לספסל שלנו, אני מספרת לו מה קרה והוא צוחק, מבקש סליחה שהייתי צריכה לעמוד במצב הזה בגללו ואני בתגובה נותנת לו נשיקה גדולה ואומרת לו את האמת- שזה פשוט היה שווה כל רגע.

מחזור עושה אותי נוסטלגית ורגשנית.

לעזאזל, סיוט של תשעה ימים נגמר!