קודם כל, איך אפשר שלא להתחיל עם המצב החרא הזה שישראל הכניסה את עצמה אליו.

תושבי הצפון היקרים, ברוכים הבאים למציאות הכואבת שלנו. ככה אנחנו חיים שנים על גבי שנים. אצלנו כבר היום החמישי שאנחנו עם יריות, בכל שעה ודקה. אני אמנם לא משווה את זה לטילים ולקטיושות ולהמצאות התמידית שלכם בחדרי הבטחון, אבל ששת הכפרים הערביים שסוגרים עלינו פה, עושים עבודה לא רעה בכלל. אין לי הרבה מילים בשביל להשתתף בצער שלכם, כי עד שישראל לא תיגמור על המלחמה הזאת, זה עוד ימשך וזה דבר שפשוט לומדים לחיות איתו, אנחנו התרגלנו לשלוח את הבנים שלנו לצבא ואת הבנות שלנו לגן המשחקים כשערבים מנגנים לנו סמבה-יריות ברקע.

אמא החליטה בשביל להרגיע את כולם, ובעיקר את עצמה, שמדובר בזיקוקים (זיקוקים, כמו של יום העצמאות, כן?). "מה הקשר זיקוקים?!" אמרתי לה בעצבנות. "אני לא יודעת, אולי הם חוגגים את המצב בצפון", היא אומרת ואז שותקת קצת וחושבת ואני כמעט שומעת את הגלגלים החורקים במוח שלה (אמא, את יודעת שאני אוהבת אותך), "או שסתם לאיזה מוסטפה עשיר יש חתונה," היא מחייכת ונוגסת בעגבניה. "אז עושים ארבעה ימים זיקוקים?" אני שואלת בגיחוך, "טוב, הוא ממש עשיר!", היא עונה בביטחון וקורצת.

אמרו - "אחרי ההתנתקות הערבים יסכימו לשלום בעזרת משא ומתן ממושך". המצב עכשיו הוא שמפצצים את כל איזור הצפון כולל חיפה, נהרייה, עכו, טירת הכרמל, נשר, הקריות וטבריה. וזה כמובן בנוסף לקטיושות שנשלחות מתוך הרגל לכיוון שדרות ולאחרונה גם לאזור אשקלון (היי, ואצלנו יורים, כבר אמרתי?). נשמע לכם הגיוני שמפציצים את בירת הצפון?! נשמע לכם הגיוני שמפציצים את אשקלון?! אנשים צריכים לחיות בפחד מחטיפות של הבנים שלהם שלבושים במדי צה"ל או של הילדים שלהם בגן הציבורי או של עצמם? אנשים צריכים לחיות בפחד מלצאת למכולת כי אולי דווקא אז אחד מהמטורפים האלה יתחרפן וישלח טיל?

ועכשיו, יש לי את הזכות להגיד את ה"אמרתי לכם" הזה שלי. כי הממשלה שלנו עמדה בצד יותר מדיי זמן, היא שתקה ו-וויתרה על יותר מדיי התקפות של הערבים. ולמה? לא בגלל שהיא באמת כזאת מקסימה וכל כך דואגת ואכפתית כלפי הערבים אלא פשוט מאוד כי היא פוחדת מהתגובה של ארה"ב.

חברי כנסת "נכבדים", יש לי בשורה בשבילכם, אם לא תתחילו לפעול, אתם תגלו שהטילים האלה יגיעו מהר מאוד לירושלים ותל אביב (בואו נהיה מציאותיים, זו כבר לא בעיה גדולה כל כך!). ואז, כבר יהיה מאוחר מדיי, כי כל מדינות ערב יקפצו בשמחה על ההזדמנות למחוק סופית את ישראל שתקועה להם כמו עצם בגרון באמצע המזרח התיכון ואז אני אשמח לראות מה לעזאזל ארצות הברית תגיב ומה היא תעשה (ולהפתעתי בוש האשים את לבנון, לשם שינוי, עכשיו נשאר לו רק צריך לשכנע את כל שאר המדינות בעולם).

עוד בתחילת כל האינתיפאדה היינו צריכים להחזיר לערבים טוב טוב, שהם יבינו שלממשלת ישראל כן אכפת כשהורגים חיילים שלה וכן אכפת כשמפציצים עיר שלה, בין אם מדובר ברמת גן או שדרות, כי כולנו בני אדם, כולנו יהודים, כולנו תושבי מדינת ישראל, כולנו שירתנו (או נשרת) בצבא, כולנו משלמים מיסים למדינה הזאת וכולנו שייכים לכאן, אין לנו ארץ אחרת, אז מה גורם לעזאזל להבדל בין אם זה מדובר במרכז הארץ או בקצוות? הרי בסופו של דבר, הם יגיעו גם לשם, לא?

_________________________________________

ואחרי שדנו במצב של ישראל שזה הוא עניין שברומו של עולם כמובן, נעבור למצב שלי.

אתה, השארת אותי מבולבלת וחסרת אונים, ואני יודעת שעד מחר תשכח את השם שלי ואני שוב אכנס לגלגל הכרוני הזה ובכל זאת, אני כותבת לך את הפוסט הזה.

חיוך גדול. יש לך חיוך אלוהי, אתה יודע? הוא ממיס כל אחת, אני יודעת שאני לא היחידה.

האמת היא שהכל אצלך אלוהי. אתה בנאדם טוב, אחד המקסימים שיצא לי להכיר, תלמיד מצטיין, מנהיג טבעי, לומד באורט ולפעמים, כשאתה שם את משקפי הטייסים האלה שלך, אני יודעת בוודאות שנולדת לזה. יש לך כבר מקצוע בעתיד וקבע בצבא לעשר שנים, עברת רק שלוש חברות ועם כולן הכל היה רציני, אתה בוגר ועם חוש הומור, מבוקש (אפשר להבין למה, לא?) ו...נו, חתיך. בשורה התחתונה, אתה ילד טוב, בדיוק כמוני.

אתה מקסים, באמת. ואני יודעת שאם תהיה שלי, אני אהיה ממש גאה בך, אני יודעת שאמא שלי תתאהב בך ואבא שלי יכבד אותך, אני יודעת שכל החברות שלי יאהבו אותך ומהר מאוד תתפוס את המקום ששלומי השאיר בחבורה שלנו ואצלי בלב ואין לך מושג כמה רציתי לנשק אותך בסוף הערב, כי עברו כמעט שבעה חודשים מאז הפעם האחרונה (ונדמה לי שכבר שכחתי איך לנשק =/). אבל אתה מפחיד אותי, יש בך המון מסרים סותרים, גם שני הזהירה אותי מזה. איך אני אמורה לקרוא אותך כשנדמה לי כל הזמן שאתה משתנה מולי, בדקות או שניות?

הכי מצחיק שתמיד היית שם, אתה קשור לכל אלה מהעבר שלי, אתה חבר טוב של אופיר, בכיתה של שלומי ועובד עם הבנזונה האחרון. תמיד, כשעברת לידי, סובבתי את הראש אחרייך (וראיתי שגם אתה סובבת את שלך אחריי, אל תשקר), אבל כלום מעבר לזה. הייתי שייכת לשלומי או ששברי הלב שלי עוד היו קבורים אצל אופיר.

ביום שלישי הלכנו עם הילדים מהקייטנה ללונה פארק בתל אביב. עזבו אתכם שהיה מסריח ברמות וכל היום הייתי דביקה כמו שבחיים שלי לא הייתי, הילדים ששיגעו אותי היו בעיה גדולה יותר. באוטובוס נאלצתי לגזור לכל העשרים ילדים את החולצות ("נו, למה רק לך את קורעת את החולצה?! אני גם רוצה! תורידי לי את השרוולים, תקרעי ת'צווארון ותורידי קצת מהאורך! זה נראה עליי כמו שמלה!"), לשמוע את כל הנדנודים שלהם ("נו, מתי מגיעים?!?") ולסבול מהחום והלחות ("נטלי, תגידי לנהג הזה!! נהההההג, למה אתה לא מדליק כבר את המזגן, יא מניאק?!"). כך קרה שכשכבר הגענו לתל אביב, הפתיל שלי היה קצר במיוחד.

כשהגיע תורנו שלי ושל אורי להישאר בנקודת ההתאספות, כמה שעות אחרי שהגענו, כבר היינו הרוגות. נשכבנו על הדשא, ישראל שעשע את אורי בבדיחות קרש ואני ואתה פיתחנו שיחה, לאט לאט, תוך כדי שהחניכה הקטנה שלך משחקת לך בשיער ועושה לך קוקיות. ההיא שישבה בצד ושמה עליך עין, נשארה לבדוק שאני לא גונבת לה את הטרף, אותך. ובאמת שלא עשיתי כלום, לא חשבתי שבסוף הערב אני עוד ארגיש כל כך חרא שנתתי לך ללכת.

החניכה הקטנה שלך החליטה שנשחק אמת או חובה. אני, אתה, אורי וישראל התחלנו לצחוק, נוסטלגיה שכזאת. כולנו לא שיחקנו אמת או חובה מכיתה ו', ובכל זאת, הסכמנו. "אבל זה עם חיבוקים ונשיקות!", היא אמרה וצחקה צחוק מתגלגל. בקבוק השוקו הקטן שלה התגלגל והסתובב, נוחת עלייך ועל הקטנה, "אמת או חובה?" היא שאלה, "חובה, ואל תתעללי בי! תזכרי - מי המדריך שאת אוהבת הכי בעולם?!", ענית. "אני לא יתעלל! אני יעשה לך טובה גדולה! תנשק אותה!", היא הצביעה עליי.

"מה?", שאלת, והסתכלת עליי ועליה, ושוב עליה. "נו, עזבי אותך שטויות!", ישראל הרגיע את הקטנה. אז היא וויתרה לך וגרמה לך ללכת לאיזה אחת ולהגיד לה שאתה דלוק עליה. התוצאה הייתה כמובן שהוצאת ממנה מספר טלפון, אפילו היא רוצה אותך.

המשחק נמשך, המון צחוקים, המון שטויות (רק לקטנה שלך יכול להיות רעיון כמו "לכי תנשקי את העץ ותציעי לו נישואים!"), אחר כך הבקבוק נעצר על אורי ועלייך, "אמת או חובה?", אורי שאלה בחיוך מרושע, "אמת," אמרת בפחד מסוים. הסתובבתי כדי להגיד משהו לאורטי שישבה מאחוריי, אז את השאלה שלה לא שמעתי אבל אורי משכה אותי בחזרה למעגל, "בואי הנה, תקשיבי!" היא צעקה עליי וחזרה על השאלה "נכון שיש לך משהו אליה?" היא הצביעה עליי.

אני לא צריכה להסביר לכם כמה המצב נעשה שם מביך, בעיקר בשבילי, החלפתי גוונים לסלק ובכל זאת, שנינו ישבנו וצחקנו, כולם הסתכלו עלינו בהלם מוחלט אבל שנינו הבנו אחד את השנייה, בלי יותר מדיי מילים. "הוא מכיר אותי - " התחלתי להסביר, "- רק עשר דקות!" הוא השלים. ישראל גילגל את העיניים, "הם כבר משלימים משפטים אחד לשני!". "ומה יש לכם היום משנינו?!" שאלת, "אתם פשוט נראים מאוהבים..." ענתה הקטנה, כולם מהנהנים יחד איתה, זו שרוצה אותך זזה בחוסר נוחות ואני ואתה רק מסתכלים אחד לשני בעיניים ושותקים.

מאוחר יותר הגורל נפל עלינו, "אמת או חובה?" שאלת אותי, היססתי ובכל זאת עניתי "אמת". צחקת ואמרת שיש לך משהו לשאול, אבל שאתה מתבייש, בעיקר מהקטנה שלך. אז הלכנו שנינו לצד ובכל זאת הרגשת לא בנוח. "בוא אני אעזור לך," אמרתי, "זה קשור איכשהו לשלומי, נכון?" שאלתי. "האמת שכן." ענית, "איזה קטע, מי היה מאמין!" אמרתי, השתתקת והפכת ברגע לרציני, "שכבתם?".

לרגע לא חשבתי אחרת, הרי ידעתי שזה מה שהתכוונת לשאול. "לא," עניתי מייד. "וואלה...." אמרת, וידעתי שאתה לא מאמין לי. "וואלה, תראה, זה לא שלא הגענו למיטה, אבל..." הבהרתי. "עכשיו זה נשמע קצת יותר הגיוני...", אמרת והחיוך שלך קצת חזר. "למה? זה נראה לך דבר כל כך ברור שאני אשכב איתו? נראינו כאלה? הוא אמר משהו?" שאלתי במהירות, זורקת את כל המסקנות שלי מהשאלה. "לא, לא!!" התגוננת מייד, "ממש לא! פשוט אני יודע שהייתם הרבה זמן ביחד... אז חשבתי.".

החלטנו ללכת למתקן עם מגלשות המים, עלית עם הקטנה, ישראל, אורי וזאת ששמה עליך עין. אני נשארתי למטה, כי ידעתי שתתן לקטנה לרדת ראשונה ורציתי שיחה איתה, לבד. וכמו שחשבתי, היא ירדה ראשונה, מחוייכת ומאושרת. ישבנו ודיברנו, הרי היא כבר ילדה גדולה. היא ביקשה ללכת למתקן אחר ואני הסכמתי.

"את הרבה יותר יפה ממנה, וגם הרבה יותר חמודה ממנה אבל אל תגלי לה!" היא דיברה אליי, משווה אותי לזו שרוצה אותך, "את מסכימה לבוא איתי למתקנים, היא לא רצתה!". "למה היא לא רצתה?", שאלתי בתמימות מעושה, "לא יודעת," היא משכה בכתפיה, "היא אמרה שהיא רוצה להישאר לידו, וכששאלתי אותה מה היא רוצה ממנו, היא אמרה שהיא רוצה נשיקה!". חייכתי בשקט, המוח חושב ומתכנן, מבין דברים בינו לבין עצמו.

שם הבנתי שבעצם, גם אני, בדיוק כמוה, רוצה אותך, שתהיה רק שלי. ואולי דווקא בגלל ההבנה הזאת שאני רוצה איתך יותר מרגע נעים וכמה פרפרים בבטן, הרגשתי פתאום ביחס קר מצידך. אולי התנהגת אליי ככה כל הזמן, כמו אל כולן, ורק כשהבנתי שאני רוצה יותר, הרגשתי שהיחס שלך קר. ואולי פשוט ככה אתה, תגיד, אתה תמיד כזה קר לאנשים? אולי זה כי אני רגילה כל כך לאנשים חמים, עם חיבוקים וצחוק וחיוכים וליטופים.

עלינו יחד על האנקונדה, אני צורחת כמו מטורפת עם כל לופ ואתה צוחק כמו משוגע, לא מסוגל להפסיק. ובכל זאת, למרות הקליק הזה שברור שיש בינינו, אני מרגישה רחוקה ממך, לא קשורה אלייך, לא בגובה שלך, לא בשבילך.

בתור למתקן הבא, נעמדת ביני לבין אורי, נשענת על המעקה הקדמי ואני ואורי התיישבנו על האחורי. אורי ואני העברנו שיחה בהבעות פנים, מבינות אחת את השנייה וקוראת את השפתיים.

היא עשתה פרצוף עצוב, הצביעה עליי, ושאלה עם היד למה - למה את עצובה?,

אני הנדתי את הראש כלפייך ועשיתי עם הראש פרצוף של חבל על הזמן - אני והוא לא מסתדרים,

היא שאלה עם היד למה - מן הסתם למה?,

משכתי בכתפיים - לא יודעת,

היא עשתה עם היד תנועה של דיבור והצביעה עלייך - את רוצה שאני אדבר איתו?

נענתי בראש וסימנתי עם הידיים תנועת דיבור וסובבתי אותן - לא, יש לי משהו לספר לך אחר כך.

סיפרתי לה כשהיינו לבד על מה שהקטנה שלך אמרה לי ועל כל המבטים המתעבים שזו שרוצה אותך תוקעת בי והיא רק אמרה שחבל לי לוותר עליך, כי אתה כל כך מקסים ויש בינינו כימיה מטורפת שכולם רואים אותה ונפלת עליי בדיוק בזמן, כמו איזה מתנה. הודיתי שאני באמת רוצה אותך, כי אתה פשוט נראה האדם המתאים בשביל להשכיח ממני את שלומי (אני יודעת שזה נשמע אגואיסטי ומגעיל, אבל זאת האמת..). ובכל זאת, לא התעקשתי עליך, לא נדבקתי, עזבתי אותך כשראיתי שהתרחקת והלכת עם השנייה.

ועכשיו אני פה,

אחרי שהעדפת לעלות על האוטובוס השני יחד עם השנייה,

ולהשאיר אותי לבד.

אולי הייתה בזה הצהרה על זה שאתה מעדיף אותה על פניי

ואולי אני סתם מסיקה מסקנות

ואולי אפילו סתם דמיינתי הכל.

ואולי ואולי ואולי.

ופה, אני מבקשת ממך,

מתחננת,

אל תתנתק,

אל תלך,

אל תתרחק,

אל תעזוב אותי

לבד.

תישאר פה,

 איתי.

נו, מתן, אתה מסוגל לסרב לי?

אחד הכותבים והזמרים הטובים של המוזיקה הישראלית אם אתם שואלים אותי,

אין מילים שיתארו את מה שקורה, בצורה טובה יותר:

"שומע איך את שרה בשבילי,

רואה אותך רוקדת לפניי.

דבר כזה, במו עיניי,

נוכחותך היא אש בעצמותיי.

מתוך שאת שומטת את בגדיי,

גופך נכסף בכל צבעי הקשת.

ואת רואה אותי רואה,

וכמה את יפה כשאת נרגשת.

מפתיע איך גופך כל כך מוכר,

ואיך נוגעת נפש בבשר.

מגע כזה, לא יתואר,

אף פעם לא הכרתי בעבר.

את מתקרבת אליי, לאט לאט,

את נמסה בין ידיי, לאט לאט.

גולשים גלים אל החוף, לאט לאט,

בתנועה לאין סוף, לאט לאט.

את מתקרבת אליי, לאט לאט,

בין לחישה למבט, לאט לאט.

את תגלי מי אני, לאט לאט,

את תגלי לי מי את, לאט לאט."

(לאט לאט- שלום חנוך).