אישתי, אורי ואורטי,

חברות שלי,

עשר שנים זה המון זמן, יקירות. (אורטי, אצלנו זה כבר ארבע עשרה שנה! את קולטת את זה בכלל?)

כל שנה או תקופה של זמן צירפנו אלינו מישהו אחר, חברים אחרים, קבוצות אחרות- פעם זה שלומי, פעם זה חבורת לאה (ע"ר), פעם זה טומי (שבינינו, הוא יותר נשי מכולנו יחד), פעם זה שני או ליהי או מאיה. ולפעמים הם נשארו איתנו, לפעמים עזבו או רק קצת התרחקו. אבל ארבעתנו איכשהו תמיד נשארנו יחד. דבוקות חזק. (בלי היסודי, שמה דיי שנאנו אחת את השנייה.. אבל כיפרנו על זה בחטיבה ועכשיו).

וניסיתי אתמול לדמיין את החיים שלי בלעדיכן, ולא יכולתי, אהובות שלי. אתן כל כך קשורות לחיים שלי, לכל עניין ודבר בהם, שאני לא יכולה בלעדיכן. אם אבירן לא היה יושב איתנו לפני שבועיים, אחרי המסיבה של טל ומסתכל עלינו כאילו התפגרנו רק בגלל המילה "משולש", לא הייתי מבינה כמה אנחנו מגובשות וכמה קטעים פנימיים יש לנו. כמה אנשים שלא מכירים את השיגעונות ואת הצחוקים שלנו, לא יבינו מילה אחת משיחה שלנו. ואני יודעת שיש את זה בכל החבורות שבעולם, אבל בשבילי זה הכי מיוחד שיש.

ואני יודעת שאנחנו רבות בלי סוף, בכל זאת, עשור זה המון (כבר אמרתי?). אבל אני גם יודעת שאין אף אחד בעולם שמכיר אותי כמו שלושתכן. אתן זוכרות את כל הטלפתיה ואיך אתן תמיד מתקשרות כשאני מרימה את הטלפון בשביל להתקשר אליכן? או את כל הקטעים של "וואי, בא לי פיצה!" וה-"כן, גם לי!" שתמיד מתלווים אחר כך. ואת העובדה שרק ממבט אליי אתן יודעות שמשהו לא בסדר. ואולי בגלל זה אני אוהבת אתכן כל כך.

ואני מנסה לדמיין את החיים שלי אחרי התיכון, ואני יודעת שאומרים שבצבא יש עולם אחר ומכירים אנשים חדשים והכל ואני בטוחה שאתן זוכרות את המשפט הקבוע שלי - "שבועיים אחרי התיכון כבר תשכחו את השם שלי!", ובכל זאת, קשה לי לדמיין את הפרידה שלנו.

אני אתגעגע לכל דבר טוב ורע אצל כל אחת מכן -

לאשתי, עם הגאוותנות המטורפת שלה שקראה למשטרה בגלל שפרחה קטנה שעוד לא למדה את כל האלף-בית פתחה עליה את הפה ובכל זאת, גם לרצון התמידי להיות שם בשביל כולם בכל זמן שאפשר כשאני צריכה אותה ולעזור לי.

לאורי, עם הקריזות העצבניות שלה (אני מודה! את היית רגועה בזמן האחרון, מרוקאית יקרה שלי) שמסוגלת להוריד למישהו עין, אם צריך וגם אם לא ובכל זאת, גם לאוזן המקשיבה שלה שתמיד שם, גם בשביל לשמוע אותי מקשקשת על נושא שקשקשתי עליו כבר שעתיים קודם.

לאורטי, עם האדישות האין סופית הזאת שאם אני שואלת אותה "מאמי, אני מלוכלכת?" (מחזור, כן?), היא תענה לי בקול הכי סתמי-  "כן..", ובכל זאת, גם לגרעפסים ולשטויות שהיא איכשהו פולטת בכל מצב שגורמות לנו לצחוק כמה שעות טובות.

המצב כרגע הוא שהעיר הקטנה וה-'מחוץ לקו הירוק' שלנו מוצפת באנשים מהצפון, בורחים מהמלחמה, כנראה שאצלנו המצב עדיין טוב, טוב יותר. ובימים האלה, עם כל האנשים שהכרנו, בעיקר עם לנה ואולגה, למדתי להעריך אתכן יותר. בהתחלה לא ראיתי בשתיהן חוץ מאורחות, כאלה שבאו לבקר וכשראיתי איך העיניים של לנה התמלאו דמעות כשהיא נזכרה בכל הדברים והאנשים שהיא השאירה בבית וכשהיא הסתכלה בתמונות בפלאפון עם חבר שלה וגם שמעתי איך שהיא אמרה שהיא כל כך מתגעגעת, הבנתי שזה הרבה מעבר לאירוח, הם השאירו חיים שלמים מאחוריהם.

והייתי מאוד גאה בכן. באיך שלא וויתרתן וכן ניסיתן להתחבר אליהם, למרות ש..מה לעשות? אין כל כך קשר בינינו - אנחנו פאקינג חבורת מרוקאיים (ופרסיים וצרפתיים וטריפוליטאיים) שמנסה להתחבר לחבורת רוסים (שהם פשוט רוסים), וזה לא מסתדר בדרך כלל..., ובכל זאת, בסוף הערב כבר ישבנו וצחקנו יחד. אתן לא מבינות כמה הדהמתן אותי עם זה, עם זה שנשארתן ושיחקתן איתם כדורסל (למרות שכולנו חוץ מאורי, בקושי עברנו את השמונים בספורט ובקושי מצליחות לקלוע, שלא לדבר על הגנה....) והתעקשתן לחדור את גדר ההפרדה שלהם.

ואני רוצה לדעת, שאם חס וחלילה משהו יקרה לי (נכון שזה נשמע כמו צוואה או משהו?),

                                                                                                                 תדעו שאהבתי אתכן, שהייתן הכל בשבילי.

אוהבת תמיד,

נטלי-טולי-טולה-נטליה-נטשה.

__________________________________

אחרי כמה חודשים טובים שהקשר ביני לבין שני דיי נותק, ישבנו שבוע שעבר לשיחת נפש כזאת. שיחה שהתחילה כמינית מאוד (טוב, זאת שני), ועברה לאכזבות ורגשות ומשפחה. ישבנו שש שעות יחד, אני והיא, לא מפסיקות לדבר ולצחוק ולעדכן אחת את השנייה. ומאז כל הטירוף עם שלומי, בכלל לא דיברנו, היא בכלל לא שמעה את הגרסה שלי והקשיבה לכל השמועות הדביליות שכל העולם מכר לה ברצון.

כשסיימתי לספר לה את הסיפור האמיתי שלי, שהוא זה שסיפרתי רק כאן, היא עדיין ישבה מולי מהופנטת, "מה? זהו?" היא הרימה את הראש. "כן, זהו." אמרתי, והרגשתי שוב את הריקנות הזאת צועקת הצילו מתוכי. "וואי," היא אמרה ושתקה כמה שניות, "זה סיפור ממש עצוב...", היא חזרה להביט בכביש שמולנו.

"ויש לך עדיין משהו אליו?", אתם יודעים, אני ממש שונאת את השאלה הזאת. שאלו אותי אותה מהרגע שאני ושלומי נפרדנו. ויודעים עוד משהו? עדיין אין לי ממש תשובה. כל פעם שאני נזכרת בו ובסיפור הזה, וזה קורה לא מעט, אני מרגישה שוב את החלל הזה. וכל פעם שאני רואה אותו או שומעת את השם שלו, וזה גם לא מעט, פרפר תועה מתעופף לי בבטן. תבינו, אני לא יודעת מה אני מרגישה אליו.

יותר מזה, אני יודעת שאני בכמה דקות מסוגלת להבין מה אני מרגישה אליו, אבל אני פשוט לא רוצה. כבר שמונה חודשים אני מתחמקת מהשאלה הזאת, לא רק כשאחרים שואלים אותה, אלא כשאני בעצמי שואלת אותה. לא רוצה להתמודד עם זה, כי אני יודעת מה תהיה התוצאה, אני אחשוב ימים שלמים וגם בלילות ואז, כשאני אבין סוף סוף שאני עדיין אוהבת אותו, בדיוק כמו פעם, אם לא יותר, ואני אצליח לקבל את זה, אני אפסיק לתפקד, כמו שקרה בתקופה המקוללת ההיא. ואני לא רוצה לחזור לזה.

אני מעדיפה להישאר במצב הזה, של שקר לעצמי והתחמקות מהרגשות שלי, וזאת האמת שלי. אני עדיין באותו מצב שביר בדיוק כמו אז, רק שהיום אני מתמודדת עם זה קצת יותר טוב. אני נפתחת מחדש לאנשים, בעיקר לחברות הקרובות שלי, מחזירה את הצחוק המתגלגל שלי, את החיוך האמיתי שלי, את המעשים הילדותיים שלי. אני מחזירה את עצמי, את נטלי שהייתה פעם, משוחררת יותר, אוהבת יותר, אמיתית יותר.

נכון שנטלי הממורמרת על גורלה המר ועל העבר שהתנכל לה עדיין קיימת שם, ואני מרגישה אותה בכל פעם שאני רואה את חברות שלי עם החבר שלהן, ובכל זאת, היא קטנה יותר. היא למדה להשתלט על עצמה, היא למדה לתת חופש לנטלי האהובה יותר, האוהבת יותר. ואולי עדיף ככה, להתחמק מהכל. לפחות ככה יש לי את השקט שלי ואני לא צריכה להטריד את עצמי בשאלה החשובה באמת - מה לכל הרוחות אני הולכת לעשות ברגשות האלה?

לעזאזל, הנה אני מודה.

אני עדיין אוהבת אותו.

בסדר? 

קרן פלס, שממש כבשה אותי, הוציאה שיר שמתאים לשנינו בדיוק. אני לא יודעת אם שמעת את השיר הזה אבל אני יודעת שכל מילה שבו מספרת את הסיפור האמיתי שלנו, שלי ושלך.

העובדה שחיפשת אושר ומצאת אותי וזה עלה לך ביוקר כי רק הכאבתי לך, בדיוק כמו בשיר. ואתה באמת אף פעם לא תגדל ותישאר ילד, עם החופש בעיניים. והיא שתמיד הייתה בינינו, זאת שהבטחת לה הכל, היא אותה אחת שסיפרת לי עליה, לפני הנשיקה הראשונה שלנו, זאת שהייתה האהבה הראשונה שלך, זאת שאחרי שנפרדנו, אמרת עליה שהיא היחידה שעשתה אותך מאושר. היא ולא אני, אף פעם לא אני.

אני יודעת שאתה עדיין בורח ממני, מתחמק ממני, לא רוצה להיות קרוב אליי יותר, ואני מבינה את זה. יותר מזה, אני גאה בך שאתה סוף סוף לא מסתבך עם בחורות שמכאיבות לך. ובכל זאת, אני עדיין מעריכה את אותן שעות שהיית בשבילי, תמיד, מקשיב לי ולעצב שלי. מגיע לך הרבה יותר ממה שאני נתתי.

ובאמת עכשיו מצאת אהבה, ואני יודעת שהיא תעשה אותך מאושר. עברת הרבה בנות ממני ועד שהגעת אליה, תאמין לי, שמעתי הכל מכל האנשים שראו אותך איתן, גם כשלא רציתי לשמוע. והרבה גם אמרו לי שאתה יותר רגוע עכשיו, כשאנחנו לא ביחד, אתה לא במרוץ של לספק אותי כל הזמן ולהיות שלי כל הזמן, אתה לא במתח.

והפחד בכוח? הוא שלי. רק בגלל שלא סמכתי עלייך שלא תבגוד, תמיד פחדתי, תמיד האמנתי בכוח שזה יקרה, לכן כשראיתי את ההוא שדומה לך עם אחרת, הייתי בטוחה שבגדת, כי הפחד עמד שם במקומי. ובלילה ההוא, שצעקתי עלייך הכל, לאור הירח, אתה שתקת. לא החזרת לי, למרות שכל כך הגיע לי, בגלל זה ורק בגלל זה, בשבילי אתה גיבור.

                                                                                                                                                          הגיבור שלי.

"אם אלה החיים, לאן כולם רצים?

אמרת שחיפשת אושר, ושילמת קצת ביוקר.

אף פעם לא תגדל, אתה ילד מבולבל,

אני אוהבת את הזיפים שעל פניך, את החופש בעיניך.

עכשיו מצאת אהבה שלא שורפת,

אני יודעת ללטף, לא מתכופפת.

נדמה לי שאתה כבר לא במתח,

לא נבהל ולא בורח.

אם אלה החיים, נחיה, תראה אותי, אתה נראה דומה.

אני אוהבת כשמגיע ערב, להרגיש ביחד עצב.

בכל אותו היום שכחת להבטיח לי מה שגם לה הבטחת

והיא גדולה, עליי, עלינו. הלוואי והיינו רק שנינו.

נוסעים לשכוח, גאים לברוח,

לפחד בכוח.

ירח בחלון מאחור,

כששתקת היית גיבור."

(קרן פלס- אם אלה החיים).