אתמול חיכינו במשרד לטרמפ מאמא של אורטי, יחד עם אח שלה, ושיחקנו לוגי (שזה הגרסה העברית למשחק טאקי, שאותו אני מקווה שכולכם מכירים). אני מחייכת ואומרת את ה- "ניצחתי!" שלי. מחלקים את הקלפים מחדש, אני מסבירה שאני הולכת למשרד השני, לקחת את התיק שהשארתי שם. כשאני נכנסת חזרה למשרד שבו ישבנו, מישהו יושב על השולחן, ומשחק במקומי, מניח את כל הקלפים במהירות, מחייך חיוך שמוכר לי, ופולט "יש!". לוקחות לי עוד כמה שניות בשביל להבין שזה הוא.

אני נכנס למשרד הישן, מקווה לראות שם מישהו שיעביר לי את הדקות שלפני השיעור באנגלית. אורטל יושבת שם, חברה טובה של האקסית, עם האח שלה. ואני בדיוק חושב על זה שהרבה זמן לא ראיתי אותה, את האקסית. קול שמוכר לי שר שיר ישן במסדרונות מחוץ למשרד, שיר שמוכר לי יותר מדיי. אני מסתכל על הדלת שנפתחת והיא עומדת שם, האקסית שלי, זאת ששונאת אותי. היא מסתכלת עליי כמה שניות, בוחנת אותי. אני מסיים את המשחק בניצחון שלי וקם לקראתה, מחייך. אני רואה את המבט המתפלא שעל פניה ומחבק אותה, מסניף שוב את הריח שלה. עכשיו אני בוחן אותה, הקיץ עשה לה טוב, אומר לה שהרבה זמן לא ראיתי אותה, מסובב אותה בצעד ריקוד ומחמיא לה שהיא רק יפתה בכל הזמן הזה.

הוא באמת תפס אותי ביום שבו אני נראית טוב. השיזוף החדש מתמזג טוב עם השיער הארוך, התלתלים שנופלים על פניי בשובבות וגם עם הגופייה בטורקיז. רזיתי קצת, והמכנס השחור עד הברך, מוסיף לזה אפילו יותר. אני מסמיקה כשהוא מחמיא לי שנהייתי יפה יותר. הוא לא יודע איך פעימות הלב שלי שובשו כשזיהיתי שזה הוא והן מיהרו עוד יותר כשהרגשתי אותו מסניף אותי בחיבוק. הוא השתנה כל כך, לא ראיתי אותו כמעט שלושה חודשים, אני שואלת לאן הוא נעלם ומחמיאה לו על התספורת הקצוצה והחדשה, "כמעט שלא זיהיתי אותך...". ויוצא שאני שואלת את עצמי בלב אם הוא עדיין כועס עליי.

אני כבר לא כועס עליה, אני מקווה שהיא יודעת את זה, אני אדאג לזה שהיא תדע בעזרת ההתנהגות שלי. וזה שהיא כבר לא ממורמרת והחיוך שלה שוב חומק החוצה, רק מוסיף לעובדה שאני לא כועס עליה. תמיד שנאתי להיכנס לחדר שבו היא נמצאת ולראות שהיא כועסת על כולם ועדיין מנסה להרשים אותי. היא לא מבינה שאני התאהבתי בצחוק שלה, כוח לא עושה עליי רושם, היא לא מבינה שכל היופי שלה יוצא כשהיא מחייכת. תמיד אמרתי לה שהיא יפה כשהיא מחייכת, שאף אחד לא יכול לעמוד ככה בפניה, אבל כשהיא כועסת, היא נראית זקנה ממורמרת. למה היא לא הקשיבה לי קודם?

עכשיו אני נזכרת במילים שלו וחושבת על המחמאה שהוא נתן לי רק עכשיו ואני מבינה שמבחינתו, חיוך הוא עדיין הדבר היפה ביותר. אני לוקחת את הקלפים, ממשיכה לשחק. הוא יושב מאחורי אורטי, מתחרפן מזה שהיא לא יודעת לשחק, מדי פעם עוזר לה לבנות מהלכים חכמים יותר מהטיפשים שהיא עושה. הוא מחזיק בשיער שלו, מטריף אותו שאנשים לא עושים דברים בדרך שלו, הוא תמיד יהיה מנהיג שאומר מהי הדרך הנכונה ביותר. אני מגניבה אליו מבטים כשהוא לא שם לב, אלוהים, הוא פשוט השתנה ובכל זאת נשאר אותו הדבר בדיוק.

היא חושבת שאני לא שם לב למבטים שלה, הם לא כועסים, רק מלטפים. אוי, מה היא עושה? היא לא יודעת לשחק, האורטל הזאתי! אני הולך ועומד מאחוריה, האקסית שלי, רואה איך היא עושה את כל המהלכים הנכונים, מהנהן, היא כל כך מסודרת והגיונית שזה מפחיד אותי לפעמים, ואני כל כך הפוך ממנה בדבר הזה, אני עדיין זוכר איך היא הייתה מתחרפנת מהבלגן שהייתי משאיר בחדר שלה, בעיקר כשההורים שלה הקדימו להגיע הביתה, בזמן לא טוב. לפעמים יוצא לי לחשוב שאני לא מבין בכלל איך סחפתי אותה אחריי, איתִי, את גברת היגיון בכבודה ובעצמה. היא אומרת שהיא התעייפה מהמשחק ואני לוקח ממנה את הקלפים, מבלגן אותם, כמו שאני אוהב.

אני כזאת שמתייאשת ממשחקים, בעיקר כי הם משעממים אותי מהר, זה בעיה אצלי. אני מעבירה לו את הקלפים והוא כבר מבלגן את כל הסדר שעשיתי בהם, היד שלי נשלחת לסדר אותם מחדש, אבל אני מוותרת. הוא לוקח קלפים מהקופה שנמצאת ליד הרגל שלי, ובכל פעם שהוא לוקח קלף, היד שלו נוגעת ברגל שלי, בטעות או לא. אורטי עושה מהלך, היא אוהבת לעשות דברים לאט. הוא תמיד עובד מהר, הוא שם המון קלפים בבת אחת ואני שמה לב שהוא מרמה. אני מסתכלת אליו, והוא קולט את המבט שלי, קורץ ומורה עם האצבע על הפה כדי שלא אגלה לאורטי. כשנגמר המשחק, בניצחון שלו, הוא מודה שהוא רימה אותה, פעמיים. אורטי כועסת עליו בצחוק ומתחילה לרדוף אחריו עם כיסא, מה שגורם לי לשבת בנחת ולצחוק מכל מכה שאורטי מכניסה בו ומכל הערה טיפשית שלו.

היא צוחקת, אני לא יכול שלא להיסחף עם הצחוק שלה. אלוהים, כל כך הרבה זמן שלא ראיתי אותה צוחקת מכל הלב. אני מסתכל עליה בכל פעם שאורטל קצת נרגעת, והיא בכל זאת ממשיכה לצחוק, בעיקר כשאני אומר שטויות. זה נראה בדיוק כמו בהתחלה, כשהיינו מאושרים וצוחקים יחד. אני בורח מהחדר והיא באה אחריי, אומרת שהיא חייבת לשתות, אבל שנינו יודעים שזה לא נכון. היא עולה איתי במדרגות, מחליטים על תחרות, תמיד ניצחתי אותה בתחרויות כאלה, תמיד היא נשארה איפשהו מאחורה. עכשיו היא כבר כמעט עוקפת אותי.

בסוף הוא עוקף אותי, ומנצח. אני מתנשפת ושותה מהברזייה, מנגבת את הפה עם הגופייה ומסתכלת עליו, הוא שוב בוחן אותי לקראת משהו שיש לו להגיד. "כנראה שיש לי מישהי חדשה..." הוא לוחש, אני יודעת שהוא רצה לספר לי את זה הרבה זמן ובכל זאת לא רצה להכאיב לי. אני מחייכת, כבר דיי השלמתי עם זה, הרי היו לו הרבה בחורות אחריי ועוד יהיו לו עוד הרבה אחריה, "אני יודעת...", אני עונה בחיוך ובכל זאת שותקת. אנחנו מדברים על שטויות, עושים שטויות, צוחקים, מי היה מאמין לפני שמונה חודשים שעוד נהיה ככה? חשבתי שתמיד נשאר מרוחקים ושונאים. הוא אומר שהוא חייב לזוז לשיעור שלו, הוא מתקרב לחבק אותי. "תשמרי על קשר, הא?", הוא אומר ומחבק אותי חזק.

אני מחבק אותה חזק חזק, אני יודע שזה מה שהיא צריכה, רק מהמבט שלה בעיניים. אני כל כך מקווה שלא הכאבתי לה עם מה שאמרתי, אבל זאת האמת והיא יודעת שאני אוהב את האמת ואת כל האמת. היא שונאת שקרים, אבל מסוגלת לחיות בלי כל האמת, כל עוד לא כואב לה. לפעמים היא מעדיפה אפילו להתעלם, היא שומעת את האמת, אבל לא מקשיבה ולא מפנימה, כמו שקרה כשנפרדנו. כשהיא מתנתקת מהחיבוק שלי, הפנים שלי נעמדים מול שלה, וזה מזכיר לשנינו תמונה ישנה כל כך. היא משפילה את המבט ומתרחקת ממני.

ואני נשארת רק עם טעם של החמצה בפה וגאווה בעצמי, שלא נכנעתי. כי יכול היה להיות ממש קל בשבילי לנשק אותו ולהפסיק עם זה, הרי יש עדיין את המתח הזה באוויר בינינו. אבל אני גם יודעת שאם הייתי מנשקת אותו, הלב היה כואב לי שוב מחדש, לזמן בלתי מוגבל. אנחנו מתרחקים, הוא למדרגות למעלה ואני לאלה שלמטה, עדיין מחליפים כמה צעקות ועקיצות מרושעות, ממש לפני שהקירות מפרידים בינינו, אני מספיקה לקרוא אליו "שלומי!", לשלוח לו נשיקה באוויר וחיוך ועכשיו אני יורדת במדרגות, הפעם לבד, בעצמי.

אני אומרת לכם, אנשים יוצאים מהצפון על סף הטירוף. שיחה בין אישתי לאמא של אחת הילדות, בבריכה, כשאנחנו ממש עומדים להתקפל הביתה:

אישתי: "אנחנו תכף יוצאים מפה... אז..."

האמא: "אני רק לוקחת אלה למקלט. מהר מהר למקלט!"

אישתי: "מה? למה למקלט?"

האמא: "אה, למקלחת, למקלחת...".

מי מסוגל להגיד שזה צירוף מקרים....?

שיהיה סופשבוע שקט.