יפלוש וישאיר את סימניו בכל מקום שאליו רק ירצה,

וכך יוציא ממני גניחה אחר גניחה, עד שימאס לך ותמצא לך איזו תעסוקה.

הייתי רוצה שוב לדעת שכשאוריד לך את החגורה, תהיה מוכן לקראתי,

תעביר ידיך לאורך כל שיערי, תנשוף בעורפי ותרגיע את ליבי,

ואז, ברגע מטורף, לראות שוב את עינייך סוגדות לי ולגופי.

הייתי רוצה שכל זה יקרה בלילה הוא,

ובכל זאת, דברים קרו קצת אחרת.

שעה לפני החגיגה, הלכנו לטיול רגלי, רק אני ואתה. סיימת לכבות את המדורה ואת המנגל שעליו העברת כמויות מסחריות של בשר (שבסוף הגיעו ברובן אלייך). ויצאנו לדרך, מחזיקים ידיים כמו זוג ילדים, רועדים מפחד, ספק מהחושך, ספק מהשועלים שמסביב. ואז, ברגע אחד של טירוף, נשכבנו על האדמה המדברית, מביטים באלפי הכוכבים האלה, שנדמה כי זהרו רק בשביל שנינו והסברת לי איפה שביל החלב ואיפה הדובה הגדולה. והתעקשת לשיר לי שיר ליום הולדת.

לקראת חצות, אחרי שחזרנו, הקמת את כולם כדי לשיר לכבודי, אפילו את המדריכים הזקנים שעוזבים עוד כמה שבועות לצבא שכנעת. אחרי כל הברכות והאיחולים, נשכבתי על בטנו של אביעד, הידיד הישן נושן, שאיתו היו המון ניצוצות בטיול הזה וניסיתי לישון, ובכל זאת, טומי התלונן באוזני שהאמ.פי שלו אצלך.

ובג'יפ המטונף ביותר, נרדמת על הספסל האחורי, עם המכשיר הדולק. כשניסיתי לדחוף את ידיי בעדינות לכיוון פנייך, נבהלת והתעוררת. מבט כחול מטורף נעמד לך בעיניים בזמן שהחזקת לי חזק בפרק היד, ציפורניך חודרות לעורי וצעקת עם קללה ברוסית "מטורפת, הבהלת אותי!". ביקשת שאשאר איתך קצת והתבהר לי מהר, שזאת אני שלא יכולה לעמוד בפניך.

"אוף, נטשה," אמרת ונשענת על ברכיי, בזמן שידיי נמשכו אוטומטית לליטוף שיערך הנעים. "אני כל כך מטומטם!", נשמעת ספק מתוסכל, ספק שיכור והתפלאתי לגלות שאין ממך שום ריח חזק. "מה יש לך?", שאלתי. אמרת בדיוק מה שכואב לך, ואני הרי ידעתי הכל. כל משפט שהתחלת, ידעתי לסיים, כי אני הרי מכירה אותך כל כך. ואז ביקשת שאני אשאר איתך לתמיד, שאני אהיה אחות שלך, כזאת שתבוא לבכות בפניה.

אחרי כמה שתיקות, הוספת שבעצם לעולם לא אוכל להיות אחותך. כששאלתי למה, ענית שאתה מכיר אותי בדיוק באותה מידה ולכן אתה יודע שיש לי עדיין רגשות אליך. החוורתי כמו סיד ובכל זאת הודיתי שכל זה נכון. רעדים בלתי נשלטים עברו בגופי למשמע האמת שזורמת מתוכי. אמרתי לך שהייתי חוזרת אלייך מתי שתרצה ואתה הוספת שבעניין הזה יש אבל אחד גדול, שאתה לעולם לא היית חוזר אליי. ראיתי איך זה העלה לך את האגו, איך אתה מרגיש מלך לידי ולמרות שידעתי שתנצל את זה בשביל לפגוע בי, נשארתי.

פיהקת לתוך החושך, מתלונן שאתה עייף. אתה יודע שאני שונאת אנשים שמפהקים מולי. פעם היינו פותרים את הבעיה הזאת בכך שהייתי דוחפת לך נשיקה ואתה היית נסחף ושוכח מהחולשה, הפעם רק שמתי לך יד על הפה, גורמת לך לצחוק בפה מלא. ואז נפתחתי גם אני, מספרת לך על החיים שלי ועל האנשים שעברו בהם, בזמן שאתה מספר על שלך ועל כל הבנות שהספקת לעבור ועל האחת שלך, אחת מהחברות הקרובות ביותר אליי. וזה לא שלא ידעתי שאתה אוהב אותה, ידעתי, פשוט העדפתי להתעלם, לא להתייחס. הבנתי שאפילו כשהיינו יחד, לא הגענו לשיחות כאלה. בג'יפ ההוא ישבנו קרוב לשעה וחצי, בזמן שאביעד ניגש כל כמה דקות כדי "לבדוק שהכל בסדר", למרות ששלושתנו ידענו שהוא פשוט קינא.

והמשפט הכל כך לא במקום ההוא שאמרת, זה שמכוון לגוף שלי, פגע בנקודת החולשה. על המשפט החרא הזה, אני בחיים לא אחזור שוב, רק חברות שלי שמעו אותו וגרמת להן לשנוא אותך. ולמרות שידעתי שתפגע בי, נשארתי לצידך, הורסת את עצמי פעם אחר פעם למענך. וגם כשאני נפגעת, אני שותקת, מבליגה, בולעת את הרוק ואת המחנק הזה שנעמד בגרון ונושכת את השפה התחתונה, משתוקקת לקבור את עצמי עמוק באדמה.

ואפילו אחרי שאמרת את המשפט הזה, לא הייתי מסוגלת לשנוא אותך. כשהלכת ונשארתי בג'יפ לבד, טומי קרא לי מתוך כל האנשים, "טולה, את בסדר?". "זה בסדר, שמנצ'יק," אני זוכרת שאמרתי וניגבתי מהר את הפנים, "הכל בסדר". כשהוא התקרב, הוא הבין שמשהו לא בסדר, ודווקא בגלל שהוא מכיר אותי כל כך, הוא שתק, מזג לי לשתות, נתן לי לאכול כי "אביעד אמר לי שכדאי שאני יאכיל אותך קצת, כי הוא רוצה לישון עלייך, אבל פשוט אי אפשר...", כשאמרתי שלא הבנתי, הוא הוסיף, "ראבק אישה, תאכלי משהו, הוא פוחד למעוך אותך למוות!".

וכאן נגמרת המלחמה שלי סופית.

עשיתי הכל למענך ושנינו יודעים את זה.

מתברר שאני כל כך לא משפיעה עלייך יותר,

כנראה שהייתי צריכה להבין שדי, נגמר, הלאה

כשראיתי שהאצבעות שלי לא מצמררות אותך יותר.

ולכבוד היום הולדת, הפתיעו אותי שלוש(!!!) פעמים. כי פשוט אין על האנשים שלי. ואם תסתכלו למעלה, מתחת למילה 'כינוי' וליד המילה 'בת' כתוב את המספר שש עשרה, זקנה שכמותי. ועם כל החגיגות שעשו לי והמילים היפות שאמרו לי, זה המשפט היחידי שביום הראשון ללימודים, עשה לי את החודש:

"את יודעת ש...", חיוך מבויש, משיכת כתפיים, תקיעת עיניים ברצפה, "את עכשיו אפילו יפה יותר או ש...", בעיטה באבן, "סתם לא ראיתי אותך הרבה זמן..."

(נאמר על ידי הג'ינג'י המקסים ביותר בעולם).

ולכבוד המאורע הגדול (גיל שש עשרה זה לא מעט, נו, תנו להתלהב קצת), מצעד שש עשרה ההרגלים הכי אמיתיים שלי:

1. לנשוך את השפה התחתונה כשאני ממש רוצה משהו.

2. מין סטייה שעוד לא הוסברה- להרביץ לאנשים שאני ממש אוהבת.

3. להיות תמיד עם דיאודורנט ומסטיקים בתיק.

4. לצחצח שיניים מאתיים פעם ביום.

5. להישאר תמיד בשליטה.

6. לצאת מהמקלחת רק עם מגבת ולהתלבש בחדר.

7. לכסוס ציפורניים בכפייתיות.

8. לשרוט את עצמי מתוך שינה, בזמן סיוטים או משהו.

9. להגיד שלום למאבטחים כי הם גם בני אדם! (ואצלנו הם דווקא נחמדים).

10. לדחות דברים עד הדקה האחרונה.

11. ללכת לאיבוד בקניונים ולהסתדר מצויין במרחבים פתוחים.

12. לשיר במקלחת.

13. להשיג דברים ומטרות בכל מחיר והכוונה היא לכל מחיר.

14. לעשן כמו צפונית.

15. להסתכן עד כדי גניחות איתו במקומות ציבוריים (נדמה לי שחדר מורים זה קצת יותר מסוכן, לא?...).

16. לישון בעירום.

תודה על התגובות בפוסט הקודם.