כרגע החיים שלי עמוסים בשלושת המרכיבים שתמיד היו בהם, רק שעכשיו, החלק הראשון והאחרון הרבה יותר אינטנסיביים - לימודים, חברים ועבודה. וכל אלה ממלאים אותי לגמריי, קורה שאני חוזרת הביתה אחרי 14 שעות שלא הייתי בו. וזה מרחיק מאוד מההורים, ואולי זה לטובה, אתם יודעים מה אומרים - "רחוק מהעין, רחוק מהלב".

לימודים-

כבר הספיקו להיות לי שני מבחנים ושלוש עבודות. ועוד לא התחלנו.

כבר מזמן הבנתי שהראשון בספטמבר (או השלישי בספטמבר), הוא יום שבו אתה בא ומציג את גופך ואת מה שעבר עליו בחופש בשוק הבשר הבית-ספרי. וככה היה גם היום הראשון הפעם.

שלומי ואביעד היו שוב על מדים וכבר הספקתי לשכוח איך המדים כל כך מתאימים לשניהם.

הבנות הגיעו איתי לי"א, שוב לא איתי בכיתה.

טומי נשאר כיתה ואנחנו עדיין יורדים עליו ש"אחרי שנסיים את י"ב, נבוא לאסוף אותך מכיתה א'....זת'ומרת, מכיתה י"א!".

הבנזונה הישן, אם אתם עדיין זוכרים אותו, עולה עכשיו יחד עם טומי לכיתה י'.

אבירן ישב מאחוריי ונגן את 'מלאך' של אביב בגיטרה, אופיר לידו, שר לנעמה. הם סוגרים כבר שנה ביחד. הלוואי שכולנו היינו מסוגלים להתאהב ככה.

ובדיוק כשאני מרגישה את הכאב הזה שיש מול זוגות אוהבים, שני שמיניסטים מתיישבים משני צדדי, אני מורידה את האוזניות בשביל לדעת מה הם רוצים. "שלום," הימני מחייך, "איך זה שאף פעם לא ראיתי אותך?" שואל השמאלי. "אני שביעיסטית..", אני עונה לו וזה בהחלט מסביר הכל. "אז אפשר להתחיל איתך?" הימני שואל. אני מחייכת, "אפשר לנסות". השמאלי מרים את האוזנייה ושואל מה אני שומעת, כשאני אומרת שאת ארקדי דוכין, הם מסתכלים אחד על השני במבט המום, קמים והולכים.

אני מגלגלת עיניים וחוזרת למוזיקה שלי. אבירן מתיישב לידי, "אני ארביץ להם, נשבע לך! עד לארקדי!!!", הוא צוחק, מחבק אותי ביד אחת ומספר לי על החברה החדשה שלו. אני באמת נשארת לבד.

עבודה-

היא תופסת חלק גדול מהזמן שלי. אז עזבתי את הבייביסיטר על חמשת הילדים שניפחו לי את השכל ומצאתי עבודה משרדית, יחד עם אישתי ואורי. הכסף טוב והעבודה תעזור לי לחסוך לפולין. כבר עברתי חמישית מהדרך (רק עכשיו אני מבינה איך 5000 שקל, זה באמת המון כסף...).

חברים-

בשבועיים האחרונים לארבעה מתוך האנשים שקרובים אליי היה יומולדת (אתם יודעים כמה כסף הוצאתי על מתנות?!).

ללאה היה יומולדת ביום רביעי (היי, וגם לשיידי והוא שווה את כל התהליך הזה של הבקשת-גישה-לאמק, מבטיחה לכם.), והמשוגעת עשתה מסיבה ענקית והזמינה את כולנו.

העניין איתי ועם מסיבות, זה שלא נעים לי מבנים שאני מכירה. מביך אותי לרקוד איתם, תמיד איכשהו זה נהרס. טוב לי הרבה יותר לפגוש מישהו על המקום ולרקוד איתו עד שאני מתחרפנת סופית (מה שקורה הרבה כשאני רוקדת..)..

איפשהו בדרך, התהפכו היוצרות ביני לבין שלומי.

פעם אני הייתי זאת ששולטת בו,

זאת שסוגדים לה,

מקרקרים סביבה,

זאת שתשכנע אותו לעשות הכל.

עכשיו זה הוא.

הוא זה שמשחק בי,

בגוף שלי,

בהתנהגות שלי.

הוא מרגיש מלך ואפשר להבין למה.

עכשיו הוא השולט,

הוא הנסגד.

אז הוא מתקרב אליי, מחייך את החיוך שלו ובכל זאת,

משהו שונה בו. והוא אומר שלום ומחבק אותי

ומשהו עדיין שונה בו.

וכשנכנסים למסיבה, הוא כל הזמן שומר על קשר עין,

משחק את המשחק הזה שלו, זה שידוע מראש לשנינו.

מוזיקה משנות השמונים מתנגנת פתאום,

כולם הולכים ורק אני וחבר של נופצ'ה נכנסים לזה עד הסוף,

נשפכים מצחוק עד הרגע שבו שלומי מושך אותי מהריקוד הסוער.

הוא מרפרף עם שפתיו על העור שלי, מצמרר כל חלק בו.

וכשאני מתחמקת כי העסק מביך אותי, זה מספק אותו עוד יותר,

הוא יודע שזה מכאיב לי יותר.

ואז, כשאני יוצאת לדשא בחוץ, לבד,

הוא יוצא אחריי, המוזיקה עדיין בוקעת מבפנים.

וברגעים האלה, הוא לא אומר הרבה,

רק מושך אותי אליו,

לוחש באוזניי את השם שלי, בלי שום מילים יפות.

מוזיקה רועשת ואנחנו רוקדים סלואו שקט,

הרגלים שלנו מתואמות כמעט כאילו נולדנו מחוברים.

הוא מצמיד אותי ואני לא יכולה להגיד לו לא.

והוא לא מתבייש להעביר את הידיים איפה שבא לו,

לא משנה לו אם אני בכלל רוצה.

כי ברור לו שאני רוצה.

והוא רוצה שאני אסתכל עליו, אבל אני כל כך פחדנית,

אין לי אומץ אפילו להיישיר אליו מבט.

העיינים שלי בוהות ברצפה, עם חיוך דבילי במיוחד,

מסתכלות איך הדשא גודל לו בזמן הנצח הזה.

אז הוא לוחש לי גם מילה אחת יפה או אולי שתיים,

ואני מרימה את הראש מהנמלים שפתאום צצו,

מחייכת ולוחשת לו "איזה שלומי אתה, התגעגעתי...".

אני משעינה את הראש שלי על הכתף השזופה שלו,

נושמת את העור שלו עמוק לתוכי, ונהיית לי סחרחורת.

והוא מרים אותי ומסובב אותי, עד ששנינו נופלים יחד על הדשא.

"הוא מנצל אותך, מטומטמת!", אורטי צועקת עליי אחר כך. וזה עובר לידי כמו אויר, לא שמעתי ולא ראיתי.

אתמול היינו בחתונה, אחרי שכמעט שנתיים לא הייתי בחתונה. וזה היה לאנשים שהיו פעם חברים ממש טובים שלנו, אבל איכשהו התרחקנו. ולא ראיתי את כל האנשים שם במשך קרוב לעשור (רוב המילים הסתכמו ב"איך גדלת!", "איך גבהת!", "איך שאת יפה!"). ופעם, חתונות היו הדבר המרגש ביותר בשבילי. מהרגע שהפסקתי להאמין בהן, הן רק מכאיבות לי. 

אז עם המזל החרא שלי, הפעם הראשונה שהייתי שיכורה הייתה מול ההורים שלי (וזה אפילו לא היה בכוונה! בסך הכל שתיתי כמה כוסות יין!). אלכוהול גורם לך שחרור, אתה שוכח שכל העולם קיים, כל המנגנונים בגוף שאחראיים על ריסון, נעלמים כאילו לא היו בכלל. אז רקדתי כמו משוגעת ולא הפסקתי לצחוק, ובכל זאת, נדמה לי שלא הרשיתי לגוף להכנס לשם עד הסוף. זה נשמע כייף? הייתם צריכים לראות איך נראיתי והרגשתי בבוקר.

אמא לא הפסיקה לדאוג ולהיות היסטרית ואבא לא הפסיק לצחוק על זה שאפילו כשאני שיכורה, אני מצליחה ללכת על עקבים גבוהים בקו ישר, בשליטה כזאת.

וזה שיר שפשוט ממש מתאים עכשיו, הוא מלווה אותי כבר הרבה זמן:

"עיגולים שחורים במקום עיניים,

רואים עלייך שלא נרדמת.

אל תרגישי מיוחדת,

את לא הראשונה ששיכורה.

בבת אחת פתאום צוחקת,

זורקת חיוכים לכל אחד,

אבל בפנים את מתפללת,

בואי, רוח.

השדים באים בלילה,

קולעים צמות מהכאב.

זה רק הלב שכואב לך,

אל תדאגי, זה רק הלב."

(אביב גפן- זה רק הלב שכואב לך).

-

אם זה רק הלב, אמא,

תעשי שהוא יפסיק.

-