יש לי המון כבוד לפסיכולוגיה ובעיקר לפרוייד ולאריקסון, אלה היו אנשים עם שכל שכתבו דברים שבסופו של דבר מאוד נכונים לנו עד היום (טוב, חוץ מהקטע שפרוייד אמר שתינוק בן יום מספק את עצמו מינית. חתיכת חרמן, הפרוייד הזה!). ולכן, אני אתחיל בקטע שקרוב לוודאי פרוייד היה אומר:

ישנן שלוש רמות של מודעות:

המודע- כולל תכנים שברגע נתון האדם חושב עליהם.

הסמוך למודע-  כולל תכנים (חוויות, מחשבות, גירויים) שאנו יכולים להעלות למודע.

הלא מודע- כולל את כל התכנים שהודחקו ושאי אפשר להעלותם למודע אלא בדרכים מיוחדות כמו היפנוזה, פירוש חלומות, פליטות פה או פליטות קולמוס. הם הודחקו כיוון שהם חוויות מאיימות שקשה לנו להתמודד עמן ולעיתים הם באים לרמוז על העתיד.

כבר כמעט חודש שהמצב שלי לא טוב.

הגוף שלי נחלש. כמעט הפסקתי לאכול. המחזור האחרון הוציא ממני את מעט הכוחות שעוד נשארו וגרם לי להקיא ולהקיא כל היום. אני חיה בין עלייה במשקל בזכות הפיתויים שאמא עושה כדי לגרום לי לאכול, לבין ירידה במשקל בכל פעם שאני מקיאה יותר מדיי או מפסיקה לאכול. ויש עוד איזה עניין בריאותי, משהו דיי גדול, שמשתק אותי מפחד ואני לא אכתוב עליו עד שאני אדע בוודאות שהוא קיים, אחרי כל הבדיקות (אם יהיה לי בכלל אומץ לעשות את הבדיקות...).

נפשית, אני הרוסה ולא יודעת אם זה בגלל המצב הלא יציב עם שלומי או סתם ככה, בגלל הלבד. פשוט זה המצב, אין לי כוח לחפש למה זה, אין לי שום רצון לקום בבוקר ולצאת מהבית, רק להישאר במיטה, בתוך השמיכה, עד שהכל יעבור.

ויש שתי אפשרויות לאנשים שסביבי-

האפשרות הראשונה היא שהם פשוט לא רואים. האנשים שלי לא רואים את זה. לא מכירים אותי עד כדי כך טוב. לא רואים את השמחה המזויפת, את החיוך השקרי, את השבירה בקול שלי. הם סביבי והם לא רואים שאני לבד, לא איתם, לא שלהם.

האפשרות השנייה היא שהם יודעים שאני שבורה, הם רואים את זה עליי, בהתנהגות שלי, בעצבות שלי, בכעס שלי, במצבי רוח שלי, בעייפות שלי ומעדיפים להתעלם, לעמוד בצד, להסתכל, לא לעשות כלום, כמו כשיש תאונת דרכים ואף אחד לא רוצה ללכלך את הידיים בגופות ובחלקים שעוד נותרו, אף אחד לא יקרא לאמבולנס או יטפל בילדה קטנה שנותרה לבדה. אף אחד לא יבוא וייתן חיבוק ויגרום לי לבכות עד שהכל ייגמר.

וכאילו כל אלה לא מספיקים, בלילה, חוזרים אליי שוב הסיוטים. מאוד נדיר שאני זוכרת פרטים מדויקים מתוך סיוט, מאוד נדיר שאני בכלל זוכרת אותו, אבל הסיוט האחרון היה השונה מכולם, זכרתי כל פרט בו.

אני מעריצה את אבא. אבא הוא האדם האהוב עליי, זה שאני אמות בשבילו, זה שאני אפגע ממנו הכי מהר, הדוגמא שלי, הגיבור שלי. כשאבא מתפרק, אני נהרסת אפילו יותר, מתפלאת בכל פעם מחדש שהאדם הגדול הזה מסוגל להתפרק לפיסות כל כך קטנות.

אני הבובה הקטנה של אבא, הילדה הקטנה שלו, זאת שהוא שומר עליה כמו על החיים שלו. אני גם השכפול של אבא, תמיד אומרים שאני דומה לו. יש לי את תכונות האופי שלו, את האובססיה שלו לסדר וניקיון, לנוסטלגיה, ליושר, לפרפקציוניסטיות, יש לי את השכל והחשיבה שלו וגם את חיצוניות המוקפדת שלו, עם התלתלים הבלונדיניים שהיו לו כשהיה קטן, העיניים, השפתיים, השיניים, הריסים, הרגליים, הידיים והחיוך שלו.

תמיד אהבתי את אבא כמו שאוהבים אהוב, שירתי אותו וקינאתי באמא, שנאתי אותה (פרוייד, תסביך אלקטרה מתקדם?). ושני דברים שתמיד מצאתי בהם משהו כשראיתי אותם אצל אבא הם הסיגריות שלו והנהיגה שלו.

מאז שאני קטנה, הרגלי העישון של אבא מקובעים אצלי בראש.

לקראת פסח, כמות חבילות הסיגריות גדלה, הוא מבקש מכל הנוסעים לחו"ל לקנות לו פקטים שלמים. החום עושה אותו לחוץ יותר, עצבני יותר, הוא שונא את הקיץ, הוא שונא ים, הוא שונא שמש, הוא שונא חול. בקיץ הוא מסיים חבילה או שתיים ביום, מעשן כמו קטר, בכל מקום חוץ מהבית. הוא יודע שבבית אסור לעשן.

לקראת הסתיו, הכמות יורדת, הוא עדיין מעשן, אבל רק חמש-שש סיגריות ביום. בחורף הוא כמעט נגמל לכמה חודשים. הוא שונא קור, שונא לפתוח את החלון בשביל לאפשר לעשן לצאת החוצה, הוא שונא שהגשם נכנס לו לתוך האוטו והוא שונא את העננים האפורים.

ישבתי כמו מתוך הזיכרונות שלי, אז, במושב האחורי, אבא אמר בקול עבה "לחגור חגורות!" ואני צייתי מייד. הוא תמיד פוקד את זה ולעולם לא מבצע בעצמו. שמענו שיר ישן שמתנגן בגלגל"צ וראיתי את מסכי העשן שיוצאים דרך החלון הפתוח שבו נכנסו טיפות גשם וקור. אהבתי את זה, התמכרתי לריח, לאיך שאבא מחזיק בין אצבעותיו את הסיגריה, שואף לתוכו את הסרטן כמו ילד קטן שזקוק למשהו כאן ועכשיו, בלי יכולת להתאפק, מכבה אותה כמעט בלי רצון, מבקש רק עוד קצת.

הוא תמיד נראה חלש אז, סיגריה היא החולשה שלו. אנשים חלשים עושים לי טוב, עושים לכל בנאדם טוב. זה גורם לנו להרגיש יותר טוב עם עצמנו, גורם לנו להרגיש חזקים. ואולי עצם העובדה שהוא לא נראה לי אל, שגם לו היה איזשהו חסרון, זה עצם החוזק שלו, זה מה שעשה אותו אנושי.

עד היום אני אוהבת גברים שמעשנים, עד היום הם עושים בי משהו. כאילו אם הם מעשנים, הם חלשים, הם אנושיים, הם כמוני, אולי אפילו קטנים ממני, הם עם החולשה של אבא, הם טובים כמו אבא, הם חזקים כמו אבא, הם ברי השגה, הם שלי.

בזמן שאבא עישן, הוא גם נהג, הוא החזיק ביד ימין את הסיגריה וביד שמאל את ההגה. הוא פתח חפיסה חדשה, הוריד עם השיניים את הכיסוי השקוף בזמן שסובב את ההגה בעדינות, מנווט בין הנהגים המטורפים מסביב. כשהוא הוציא את הסיגריה מפיו, הוא העביר הילוך ביד ימין והמשיך לזמזם את השיר שהתנגן.

נהג מטורף עקף אותנו מימין ונעצר בצד הכביש. אבא נאלץ להאט ובזמן שחלפנו ליד האוטו השני, והנהג פתח את החלון, הביט באבא. ריח של סיגריה זולה נכנס דרך החלון והגיע עד אליי. חיוך מטורף נמרח על הפנים המוכרות מדיי של הנהג השני.

עצמתי עיניים כי הייתי עייפה, אבא חייך במראה ואיחל לי לילה טוב.

הרגשתי את הכאב החד בכל הגוף ושמעתי צעקה של גבר, פקחתי את העיניים.

שלומי היה מעליי, מנשק אותי, מלטף אותי, מתעלם מהעובדה שכואב לי כל כך. הוא נראה שונה, גדול יותר, עם שיער קצוץ יותר וגוף חזק יותר. לא יכולתי להתנגד לו.

הוא המשיך רק עוד קצת ואני המשכתי רק לשתוק, טעם מר של דמעות התגנב ללשוני. הוא צעק בפעם האחרונה ופלט את מה שגרם לו לפעול, יצא והתיישב על הכסא שליד המיטה, לובש עליו את הבוקסר השחור שלי ומסדר את המדים הבהירים ששכבו על הרצפה, בחזרה על הכסא.

הוא הרים את השמיכה הדקיקה ששנינו התכסינו בה עד לפני דקה, הדליק תוך כדי סיגריה עם אותו ריח זול, שאף לתוכו והוציא עננים אפורים. עם הרמת השמיכה, הוא חשף את גופי בגרסא צנומה יותר וערומה. הוא סקר בעיניים מרושעות את הכתם האדום בין רגליי שכיסה את המצעים הלבנים של החג וחייך.

הרמתי את הראש בכוחות אחרונים והבטתי בגופי. "יש פה דם", אמרתי.

אבא הסתכל על עצמו וניסה להרגיע אותי, "כן, יש פה דם, אבל זה בסדר".

הנהג הבלונדיני במכונית, נעמד בצד אחרי שפגע בנו מאחור והעיף את אבא קדימה. הוא המשיך להסתכל עלינו. בגלל שיש לי ראייה כל כך גרועה, לא יכולתי לראות דבר מלבד צבע שיערו. הוא הוציא את הראש מהחלון, הסתכל עליי, חייך וקרץ. כשהתכוונתי להתקרב ולבקש ממנו עזרה, הוא סגר את החלון, עקף את המכונית של אבא והמשיך לנסוע.

אני הקטנה עמדה שם ובכתה, מחתה את דמעותיה בשמלה הקטנה והפירחונית שאמא אהבה כל כך להלביש לה. נופפתי לו לשלום בזמן שהגשם המשיך לרדת ואני נרטבתי בכל גופי.

אני מתעוררת במיטה, בוכה, בקבוק המים ששמתי בלילה הקודם לידי, נפתח והוא שפוך לי על הגופייה. הבוקסר השחור שלי יושב במקומו, אני מתעצבנת, מורידה אותו ושמה אחד אחר. את המצעים אני מוציאה מהר, זורקת לכביסה ושמה אחרים.

בדרך חזרה לחדר, אני פותחת טיפה את הדלת לחדר של אמא ואבא ורואה שאבא שוכב שם והוא בסדר. אני חוזרת למיטה ומתכסה בשמיכה הדקיקה.

וכאילו כל זה לא מספיק חולני גם ככה,

שלומי תכף מתחיל ללמוד נהיגה.

הלא מודע- כולל את כל התכנים שהודחקו ושאי אפשר להעלותם למודע אלא בדרכים מיוחדות כמו היפנוזה, פירוש חלומות, פליטות פה או פליטות קולמוס. הם הודחקו כיוון שהם חוויות מאיימות מהעבר שקשה לנו להתמודד עמן ולעיתים הם באים לרמוז על העתיד.

"אני עוצם את העיניים בשביל להירדם ומנסה לספור כבשים.

אז השלישי תמיד עוצר ויש לו זמן, יותר מהאחרים.

והוא לוחש לי, 'ילד תזהר מאנשים שמחייכים,

גם אצלנו יש כאלה, חרא של כבשים'.

והם אחד אחד עוברים ומסתכלים עליי, עוברים ומסתכלים עליי.

הם לא נוגעים, רק מתלחשים ודי,

אומרים 'אידיוט עכשיו הוא בטח מרוצה שהיא בוכה,

כבר לא שמחה. היא כבר לא שמחה'."

(עברי לידר- כבשים).

אני שונאת את תקופת החגים.

הקור המקפיא חוזר לירושלים. וממש הספקתי להתגעגע אליו, הוא הנחמה היחידה.