זיק הטירוף שלי נעלם, מהר וביעילות. שתיים מתוך חמשת האנשים החשובים בחיי, אורי ואישתי, פירקו דברים שישבו להם על הלב. אפשר להסתכל על דברים בפסימיות ולהגיד שזה היה אחד הערבים הגרועים בחיי, ומצד שני, אפשר להגיד בדיוק ההיפך. כי עצם העובדה שכל החרא יצא מכל החורים וצף שם, זה מה שחיבר בינינו כל כך. הכל נאמר, הכל יצא החוצה והמון המון בכי של שלושה מאיתנו, כי אורי כמובן לא בוכה אף פעם.

ולאט לאט, הן מחזירות אותי לשפיות.

-

יום שישי היה ממש נורא. ואני לא אפרט בדיוק מה היה שם, פשוט המצב בין אמא ואבא הגיע לרמות נמוכות חדשות והם קרובים מאוד לפירוק החבילה, קרובים מאוד.

-

ואני, אני עכשיו עומדת במרכז הצומת (וכדאי שתברחו כל עוד נפשכם בכם, כי אני עלולה לדרוס אנשים בדרך. אבל אני אעבור בטסט ה...עשירי.), בלי שום ידיעה מה הולך להיות הצעד הבא שלי.

מולי עומדות שתי דרכים שונות-

הדרך האחת כוללת בתוכה המון דרמה וחוסר שקט, היא תגרום לי להסתכן כמו שבחיים שלי לא הסתכנתי, ובכל זאת, תציב מעליי את התואר שאני אטול בגאווה, תואר של 'לא מוותרת'.

לדרך הזאת שתי תוצאות אפשריות-

הראשונה היא שהיא תגרום להמון הרס של דבר ממש טוב אצלי בחיים, היא תמוטט אותי לזמן בלתי מוגבל.

השנייה והאופטימית (והבלתי אפשרית) היא שדברים פשוט יסתדרו ואני אהיה כל כך מאושרת, ויהיה לי משהו שמעולם לא היה לי- יהיה לי גבר שבאמת מוצא חן בעיניי והוא יהיה איתי המון זמן, לא מתוך הערצה לגוף שלי, אלא מתוך הערצה אליי, אל מי שאני, עם כל הפאקים שלי. קצת קשה להאמין, אבל נדמה לי שהוא באמת מכיר אותי, ודיי משלים עם זה.

ולפני שהוא יהיה שלי, אני אצטרך להתמודד מולו ולומר הכל, להוריד מסכות וחומות ושקרים ולהישאר פגיעה מול התשובה שלו. ומפחיד אותי להיחשף בצורה כזאת, לקח לי כמעט חודש להגיד לשלומי שאני גם אוהבת אותו. לאופיר לקח לי שנתיים וחצי וגם אז זה היה דרך מסך.

אז למה בכל זאת אני מסכימה לצעד הזה? זה בטח לא בגלל שאני בטוחה שכבשתי אותו, להיפך, אני בספק אם הוא אי פעם בכלל הציץ לכיוון שלי, אבל אולי אם אני אגיד את המילים הנכונות, אולי אני באמת אכבוש אותו, אולי צריך לדבר אל הלב שלו, אולי גם אצלו זה קיים. ואולי אני מדמיינת הכל והכל ייהרס. זה בעצם הפחד הכי גדול שלי, להרוס דברים אחרים, קשרים אחרים שחשובים לי לא פחות,  על הדרך.

והקשר הזה, אם הוא יהיה, הוא גם יהיה אתגר, הוא יהיה קשה ואני לא בטוחה שאני בנויה לסוג כזה של קשר.

הדרך השנייה היא זאת שאני נמצאת בה עכשיו, רק עם השתדלות יתרה שכוללת בתוכה בנייה מחודשת של הגוף שלי ובכלל בנייה של עצמי. ויהיה לי גם שקט. המון המון שקט, כמעט שעמום אפשר לומר. הדרך הזאת כוללת גם המון לבד וייסורים על הלבד הזה.

לדרך הזאת גם שתי תוצאות אפשריות-

הראשונה היא שהלבד הזה ייסר אותי עוד יותר והגוף שלי יפגע יותר. הירידה הזאת של הזמן האחרון תימשך עוד ועוד עד לאבדון או שמשהו יציל אותי.

השנייה והאופטימית (שגם היא בלתי אפשרית) היא שאני אתגבר על הכל, בעצמי. אני אעלה חזרה למשקל הרגיל שלי, ואני אסתדר לבד, יהיה לי בסדר עם זה. הרי לא חייבים תמיד מישהו לצידנו בשביל להרגיש טוב, בשביל להרגיש מאושרים, נכון?

וזה מפחיד אותי, כל המצב הזה עם המשקל. זה תמיד היה דבר בעייתי אצלי. רק בגיל ההתבגרות התאזנתי, השמנתי כמו שצריך ויצאתי מהתת משקל. ועכשיו, כשסוף סוף עליתי משהו בחג, ירדתי מחדש ועוד בשבוע האחרון. 53 קילו שנוצרים בתוכם סחרחורות מטורפות. אמא היסטרית ואני יכולה להבין למה.

אז החלטתי לעשות משהו.

יש לי רופאה שאיתי מאז שאני פיצקעלאח, אני אוהבת אותה נורא ולא מסכימה להחליף אותה (אולי בגלל שאני פשוט פוחדת משאר הרופאים), למרות שבשורה התחתונה, היא בכלל רופאת ילדים.

החלטתי ללכת בלי אמא. היא מודאגת מספיק. אני אחליט מה היא צריכה לדעת ומה לא, אם בכלל. הדוקטור בדקה אותי. גם לפני הניתוח ההוא שהיה לי, הפרצוף שלה לא היה כל כך מודאג. וזה עוד בלי שאמרתי לה על הדבר החמור יותר, זה שאין לי אומץ להעלות.

"נטלי, חמודה," היא אומרת ומתיישבת בכיסא מולי, מניחה את היד שלה על שלי, "משהו מטריד אותך בזמן האחרון?" היא שואלת ומצפה לתשובה שלי.

אם משהו מטריד אותי? נדמה לי שבחיים לא שאלו אותי שאלה כזאת. כן, משהו מטריד אותי, תודה ששאלת. הפחד מהצעד אליו מטריד אותי, העתיד שלי מטריד אותי, המצב עם שלומי מטריד אותי, המצב עם חברות שלי מטריד אותי, המצב בין אמא ואבא מטריד אותי ועכשיו גם המצב שלי בלימודים מטריד אותי. כן, משהו מטריד אותי.

אני חוזרת אל הדוקטור, בהתחלה אני מגמגמת משהו ומתבלבלת. אחרי שאני מתאפסת, אני מחייכת בנימוס, "לא, הכל בסדר אצלי, כלום לא מטריד אותי." אני אומרת לה.

היא מורידה את היד שלה משלי ואת עיניה שהיו מלאות בציפייה מפניי. "אוקיי, אני מבינה שאת לא רוצה לספר לי, אבל זה לא דבר שאפשר לדלג עליו, חמודה. זה לא משהו רגיל. הירידה שלך במשקל, ההתנהגות שאמא סיפרה לי בטלפון. הגוף שלך בסדר גמור, הדבר היחידי שיכול להשפיע עליו זה המצב האישי שלך. את צריכה להיות שקטה יותר, את מטרידה את עצמך בדברים שטותיים ואוכלת את הלב שלך על דברים שלא לך, תשתחררי, תשחררי, את הרי עוד ילדה. אין לך מה לדאוג עדיין."

ואני ממש גאה בעצמי עכשיו. פעלתי כמעט כמו ילדה גדולה. ניתחתי הכל לבד, ישבתי לילה שלם ערה וחשבתי על הכל, על כל מה שאני מרגישה. עד שהכל היה ברור מדיי.

(ואני חייבת על זה תודה לאופיר. אני יודעת שהוא היה גאה בי)

ובקשר לשתי הדרכים, אין לי מושג מה אני הולכת לעשות. פשוט אין לי מושג.

ואני שונאת לחיות בחוסר ידיעה שכזאת. ממש שונאת את זה.

ואני לא יודעת לקבל החלטות בעצמי, כי כמה שפעלתי עד עכשיו כמו ילדה גדולה, בזה זה מסתכם. את הרגע האמיתי, של ההחלטה עצמה, אני לא מסוגלת לבצע. זה דורש ממני לוותר על דברים מסוימים בידיעה ברורה, להיות אמיצה, לא לוותר על הרגשות שלי. וזה פשוט לא אני.

יקירי, נו, אתה יודע ששתינו היינו גאות כמו זוג סבתות. (:

וגברתי הכבשה, תודה לך שעשית את היום הזה ליום משחרר. תודה שאיפשרת את מה שנכתב בכוכבים:

"יום ראשון-שני: שוב תרגישו טוב ושמחת החג תשרה עליכם. נסיעות יתאימו ליומיים אלה ושיחה עם מישהו שנמצא רחוק או הגיע משם, תוכל לעודד ולהצביע על הדרך הנכונה שבה יש לנהוג בבעיה שבגללה חשתם במתח בזמן האחרון."

(נכון שזה פשוט מפחיד?)

ועכשיו, אני נוטשת אותך לטובת פגישה עם השידוך שאישתי מצאה לי

(ובואו לא נסמוך על זה... יש לה טעם נורא!)

תחזיקו לי אצבעות.

"אתה תוכל לשכוח את כל הימים הרעים,

ותעיז למתוח שעה למיליון רגעים.

אתה תוכל לברוח מאביך, מאמך ומשמך,

אך אפילו בסוף העולם לא תוכל לברוח מעצמך.

אתה תוכל לפתוח עוד פרק חדש בחיים,

אתה תלמד לבטוח באור, בריחות, בצבעים.

תמיד תוכל לברוח מאביך, מאמך ומשמך,

אך אפילו בסוף העולם לא תוכל לברוח מעצמך.

אז תיקח את עצמך בידיים ואל תעזוב,

תיקח את עצמך בידיים, חזק וקרוב.

ותמצא כמו כולם, את הסוף המושלם

שנקרא לאהוב, בסוף העולם.

אתה תתחיל לפרוח על אף צלקות ופצעים,

אתה תוכל לצרוח את כל מה שטוב ונעים.

אתה תפסיק לברוח מאביך, מאמך ומשמך,

כי אפילו בסוף העולם לא תוכל לברוח מעצמך.

אז תיקח את עצמך בידיים ואל תעזוב,

תיקח את עצמך בידיים, חזק וקרוב.

ותמצא כמו כולם, את הסוף המושלם

שנקרא לאהוב, בסוף העולם."

(נינט- בסוף העולם).